הם ואנחנו- בגוף אחד

אם לא הייתי אני מספרת את הסיפור הזה, כנראה לא הייתי אפילו מופיעה בו בשמי, אני רק פרט קטן בסיפור, כמו האבא שמונע מביתו לממש את אהבתה, רק שבמקרה שלי אני מונעת לממש שנאה.

אך כדאי שאתחיל מההתחלה, שמי הוא אלה, אלה לוי. מאז היותי פעוטה הייתי מוזרה, אתחיל בזיכרון הכי מוקדם שלי, בגן הילדים, הייתי אז בת 3 או 4, לא יותר. אני זוכרת שכול המטפלות בגן הכינו לנו סנדוויצ'ים, כנראה זו הייתה ארוחת ארבע. אני זוכרת איך דן נכנס לחדר, אם כי אני לא בטוחה שלא היינו בכלל בחוץ, וברגע שראיתי אותו, השתגעתי, אפשר להגיד, חטפתי את הסכין מידיה של המטפלת הקרובה אלי, ובלי לחשוב ושרטתי איתה את זרועו של דן, היד שלו התמלאה בדם וחמאת בוטנים.

הזיכרון הבא שלי היה מגיל 6, אולי קצת פחות, כאשר לכבוד העלייה שלנו לכיתה אלף לקחו את כול הגן לבריכה. אני זוכרת שישבתי ליד הבריכה הגדולה, נראה לי שאכלתי סנדוויץ', ודן דחף אותי למים. אני יודעת שזה לא כזה סיפור כשאת בת 16 ויודעת לשחות, אבל בתור ילדה בת 6 הייתי מבועתת, ברגע האחרון תפסתי לדן את הרגל והוא נפל איתי, הדבר הבא שזכרתי זה את היד שלו סביב גרוני ואת ידי סביב גרונו, אין לי מושג איך בסוף הכול הסתיים.

ככה היה תמיד, אני ודן רבנו, כשעוד היינו קטנים היו הממונים עלינו מתבדחים ואומרים שזה מאהבה, כשכבר גדלנו איש לא העז להגיד את זה. והכול זאת, איש מעולם לא הפריד בינינו, היינו באותו הגן, באותה כיתה, באותו חוג, באותה הקבצה, באותה השכונה, וביום הגורלי- באותה חגיגת יום הולדת.

אני לא יודעת מי הציע את הרעיון המופרע הזה, מי היה הדביל שחשב שהמסיבה הזאת לא תהיה אסון, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מארגנת מסיבת יום הולדת 16 יחד עם דן אֲקְווֲה.

בשלב מסוים בהכנות נשארנו אני ודן, בתוך הביתן הקטן בו רוב הזמן התבטל המציל המחליף, או מוכר הגלידות. ואני הבטתי אל תוך עיניו הירוקות של דן, רק שהן לא היו ירוקות...

		הפרק הבא