מעבר מימדים

"תארזי את החפצים שלך, אנחנו צריכים ללכת."

"מה? לאן?"

"אני אסביר בדרך."

"למה? מה קרה?"

"אין זמן לשאלות. תתחילי להתארגן."

רונית להב צפתה בבתה הקטנה קמה ממיטתה בהבעה מבולבלת. הלב שלה התכווץ כשהיא חשבה על כל מה שעומד לקרות באותו יום, אבל היא ידעה שלא תהיה לה ברירה אלא לתת לה ולבנה הבכור ללכת.

הכל יהיה בסדר. הם יסתדרו.

רונית הושיטה לבתה תיק גב גדול.

"קדימה," היא אמרה. "כמה בגדים וחפצים אישיים שממש תזדקקי להם."

נוגה לקחה את התיק. "איך אני אדע מה לארוז אם אני אפילו לא יודעת לאן הולכים?"

התשובה לא הגיעה.

רונית כבר מיהרה למקום אחר.

נוגה רטנה משהו לא ברור והחלה לשלוף בגדים מהארון ולדחוף אותם לתיק בערבוביה. כשסיימה להכניס את בגדי החורף היא לקחה כיסא מפינת החדר והורידה את בגדי הקיץ ממקומם במדפים הגבוהים.

היא לא ידעה לאן הם הולכים, או אם הטיול יכלול רק את ימי החורף או גם את ימי הקיץ, אבל העדיפה שלא לקחת את הסיכון.

כשסיימה, היא העבירה את מבטה על פני החדר, לא בטוחה מה עוד לקחת.

מבטה נתקל בכובע חבוט, שאותו כמעט ולא הסירה מראשה וחליפת טקוונדו.

היא סגרה את התיק והתלבשה.

"נוגה!" קולה של רונית קטע את השקט שאפיין את שעות הבוקר המוקדמות. "תמהרי!"

"אני כבר באה!" קראה נוגה.

לפני שיצאה מהחדר היא חטפה אולר קטן ששמרה למקרי חירום והכניסה אותו לכיס מכנסיה.

רונית ועומר, אחיה הגדול, כבר חיכו לה בסלון. על גבו של עומר היה תיק גדול.

"גם עומר בא איתנו?" שאלה נוגה בבלבול.

"כן חמודה," אמרה רונית ופתחה את דלת הכניסה. "עכשיו קדימה, בואו נלך."

"קדימה נוגה. בואי כבר," אמר עומר בקוצר רוח.

"לאן אנחנו הולכים?"

"את כבר תראי," אמרה רונית."

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה נוגה שנית, מסרבת לזוז ממקומה.

"נוגה, אל תהיי כל כך עקשנית. זה גם ככה קשה. אני אסביר לך הכל בדרך."

"מה קורה כאן? למה דווקא ביום ההולדת שלי?" שאלה נוגה.

עומר ורונית החליפו מבטים מיואשים.

"נוגה," קולה של רונית הפך עצוב, מתחנן אפילו. "בואי איתנו. בבקשה. אני מבטיחה להסביר הכל בדרך."

נוגה יצאה מהבית בהפגנתיות ונכנסה למכונית שחנתה ליד הבית.

עומר נדחק לידה במושב האחורי ורונית נכנסה למושב הנהג.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה נוגה כשרונית התניעה את המכונית.

"לשדות שליד העיר," השיבה רונית תשובה מעורפלת.

היא ידעה שזה לא הוגן, שמגיע לבתה הסבר טוב מזה, אבל היא לא הצליחה לגרום למילים לצאת מפיה.

"למה אנחנו נוסעים לשם?"

רונית נאנחה. "יש.. יש טקס בגרות מסוים שאת צריכה לעבור."

"עומר גדול ממני בשנה. למה גם הוא בא?"

קמט קטן הופיע בין גבותיה של רונית.

אל תשברי עכשיו, היא פקדה על עצמה. הם יהיו בסדר.

"את מכירה את האגדה על אטלנטיס?"

"אטלנטיס?" נוגה קימטה את מצחה בניסיון להיזכר. "זאת לא איזו אגדה מהמיתולוגיה היוונית?"

"בדיוק," אמרה רונית. "לפי המיתולוגיה היוונית אטלנטיס נחרבה על ידי זאוס, אבי האלים, והיא אינה קיימת עוד."

"ופיסת ההיסטוריה המרתקת הזאת קשורה לעובדה שאני ערה בארבע לפנות בוקר כי..?"

"כי זה אמיתי," אמר עומר. "כלומר, לא כל הקטע עם זאוס וכל זה, אבל פעם באמת הייתה יבשת בשם אטלנטיס. אבל היא לא נחרבה. היא נשכחה."

נוגה בהתה בו בלי להבין.

"כשבני האדם שוכחים משהו, הוא לא מפסיק להתקיים. הוא ממשיך להתקיים, פשוט במימד אחר," ניסתה רונית להסביר.

היה לה קשה לבטא את המילים, אחרי כל כך הרבה זמן שבו ניסתה להדחיק את המידע.

"אה! הבנתי!" קראה נוגה. "אתם מנסים לעבוד עליי? זה בגלל היום הולדת שלי?"

"כן, זה קשור ליום הולדת שלך, ולא, אנחנו לא עובדים עלייך," אמר עומר.

"אני לא מבינה. איך זה יכול להיות? מימד נוסף?"

"המימד הזה, של הדברים שנשכחו, הוא המימד שבו נולדתי," אמרה רונית.

"זה מטורף. אפילו יחסית למתיחה. מה גרם לכם לחשוב שאני אאמין לזה?"

"בסדר. אם את לא מאמינה לי, יש לי שאלה בשבילך," אמר עומר. "הפס הזה, שיש לך בשיער. איך את צובעת אותו?"

"למה אתה שואל כזאת שאלה טיפשית?"

"תעני לי."

"אני אומרת את הצבע שאני רוצה וזה קורה. מה כל כך מוזר?"

"מה כל כך מוזר?" שאל עומר בתדהמה. "אין אף אחד בכל המימד הזה שמסוגל לצבוע את השיער שלו רק בעזרת מלמול כמה מילים. אנשים רגילים צריכים לצבוע את השיער שלהם בעזרת צבע לשיער."

"בזבוז של כסף," נוגה נחרה בבוז. "הם עובדים על אנשים בעיניים. אף פעם לא הבנתי בשביל מה צריך לשלם עשרים שקל על צבע לשיער כשאפשר פשוט לבקש צבע וזה קורה."

"כי אנשים נורמאליים צריכים את הצבע כדי לצבוע פס בשיער. אף אחד, חוץ ממך, לא יכול לעשות את זה," אמר עומר. "את משתמשת בקסם. קסם שייך למימד הנשכח."

"זה נכון," אמרה רונית. "הקסם נשכח מליבם של בני האדם, וכל אלה שהמשיכו להאמין בו מצאו את עצם במימד האחר. המעטים שבחרו לחזור לכאן ולוותר על הקסם נרדפו על ידי בני האדם."

"אז זה הסיפור שלכם," אמרה נוגה. "את נולדת במימד אחר, שאף אחד לא מודע לקיומו, או זוכר אותו בכלל, ולכן לי יש כוחות קסומים?"

"זה פחות או יותר הסיכום של הכל," אישרה רונית.

"אחלה. אז למה לעזאזל גררתם אותי מהמיטה?"

"אנחנו תכף מגיעים," אמרה רונית. "יסבירו לך הכל במקום שאליו אנחנו הולכים."

"יופי," פלטה נוגה.

היא נשענה על החלון ובהתה בעגמומיות בדרך החולפת, מושכת בהיסח הדעת את הפס הירוק שנשזר בשיערה.

בערך מאז גיל שתיים עשרה נהגה נוגה לצבוע בשערה פסים בגוונים משונים.

היא נהנתה מהתגובות שנלחשו למראה הצבעים המוזרים, החל מטפיחות על השכם וחיוכים עליזים מחברותיה, וכלה במבט מזועזע שנשלח על ידי אישה מבוגרת שחלפה על פניה ברחוב.

בדרך כלל, הפס גם עזר להעלים את הסטיגמות השליליות שנחתו עליה עקב היותה בלונדינית.

היא שנאה את הסטיגמות האלה. לדעתה, צבע השיער הוא לא מה שקובע את מידת האינטליגנציה שלך, או האם את מתנשאת.

היא לא הייתה אחת מהבלונדיניות שלא שמות על אף אחד, ומצד שני היא לא הייתה "הבלונדינית הסתומה".

היא הייתה מה שהיא -  נוגה.

ולמרות היותו רק פס צבוע בשיער, היא הרגישה כאילו הצבע נותן לה את האפשרות להביע את עצמה.

אבל עכשיו היא שנאה אותו. היא שנאה את הפס המטופש שבשערה כי הוא קישר אותה אל המימד הזה, שהיא בכלל לא הייתה בטוחה שהיא מאמינה בקיומו.

האוטו סטה סטייה חדה שמאלה אל תוך השדות.

"אמא, מה את עושה? לאן את נוסעת?" שאלה נוגה.

"אל השדות. את ועומר צריכים להגיע לנקודת המפגש," השיבה רונית.

"נקודת מפגש?" נוגה הוטחה אל הדלת בעקבות הטלטלות שנגרמו מהנסיעה על כביש העפר. "על מה את מדברת?"

"לפי חוקי היקום הדו מימדי, יצורי קסם שנולדו במימד הלא קסום יצטרכו להרוויח את זכות קיומם במימד זה."

"מה?" שאלה נוגה בפה פעור כמעה.

"אנחנו נצטרך לבצע משימה במימד הנשכח," הסביר עומר.

"אנחנו נצטרך לעשות מה?"

"לבצע משימה," אמר עומר. "אנחנו עוד לא יודעים מהי. המדריך שלנו אמר שיספרו לנו מהי היום."

"רק אני ואתה?" שאלה נוגה.

"לא, כמובן שלא," אמר עומר. "את תכף תפגשי את השאר."

"מי זה המדריך שלכם?"

"קוראים לו דיק. הוא לימד אותנו לשלוט על יכולות הקסם שלנו."

רונית החנתה את הרחב ליד מבנה קטן ונמוך ויצאה מתוך המכונית.

נוגה יצאה גם היא מהמכונית והביטה במבנה.

היה לו  גג עשוי רעפים אדומים וקירותיו סיודו בלבן, שהאפיר מלכלוך במהלך השנים.

היא הביטה לאחור.

אורותיה של העיר אותה עזבה לפני כמה דקות עוד נראו מבעד לערפל הדליל, מפיצים זוהר חלש שהחוויר לעומת הזריחה.

כביש האספלט השחור ממנו ירדו לא נראה באופק, אלא רק מרחבים עצומים של שדות.

הם היו פחות או יותר באמצע שום מקום.

"קדימה," עומר דחף את נוגה בעדינות לעבר המבנה. "אין לנו את כל היום."

נוגה התחילה ללכת בעקבות אחיה אל עבר המבנה, אבל נעצרה כשראתה שאימה לא מתקדמת עימם.

"את לא באה איתנו?"

"מצטערת חמודה," אמרה רונית. "אבל כאן אנחנו נפרדות."

רונית התכופפה וחיבקה בחוזקה את בתה. נוגה חיבקה אותה בחזרה.

"מתי אני אראה אותך שוב?" היא לחשה.

"בקרוב, מתוקה שלי," אמרה רונית. "אני יודעת שתצליחו. את ועומר לא מסוגלים להיכשל."

"ומה יקרה אם ניכשל?"

רונית נשכה את שפתה. "אתם לא. אני יודעת שלא."

היא נשקה את נוגה על מצחה, נכנסה למכונית והתניעה.

פנסי המכונית פלחו את הערפל עד שנעלמו. נוגה המשיכה להביט במכונית המתרחקת גם אחרי שכבר לא נראתה יותר. דמעות עמדו בעיניה כשהבינה שאולי זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא רואה את אימה.

בשלב זה היא כבר לא פקפקה בסיפור על המימדים.

היא ידעה שאפילו שעומר והיא לא תמיד הסתדרו, הוא בחיים לא היה עושה לה דבר מטורף כזה.

עומר נגע בכתפה בעדינות.

"את בסדר?"

רק אז היא הבינה שהיא בוכה. היא הניחה את ראשה על כתפו ונתנה לדמעות לזלוג על פניה.

"הכל יהיה בסדר, נכון?" היא שאלה.

"אל תדאגי. אני שומר עלייך."

"מבטיח?" נוגה ידעה שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה, אבל כך היא הרגישה באותו רגע - קטנה ומפוחדת.

"מבטיח."

נוגה צפתה בשדות אפופי הערפל במשך כמה דקות נוספות.

"בואי," אמר עומר לבסוף. "כדאי שניכנס."

בתוך המבנה היה משהו שהוציא את נוגה לחלוטין מהקיפאון של הפרדה. כי שם, בתוך המבנה, רחף באמצע החדר כדור ענק בצבע ירוק בוהק.

ששה ילדים ישבו בפינות השונות של החדר, אבל אף אחד לא נראה מוטרד מגוש הג'לי המרחף.

לפני שנוגה הספיקה לשאול משהו בקשר לג'לי המרחף, שתי נערות התנפלו עליה משני הכיוונים.

"נוגה?" שאלה סיוון.

"את השמינית?" השלימה אחותה התאומה את המשפט.

"מה זה שמינית?" שאלה נוגה, והביטה בשתי התאומות הזהות שעמדו לפניה.

"בשביל לבצע את משימת המימד, יש לאסוף שמונה ילדים שיבצעו אותה," דבריה של סתיו נשמעו כמו דקלום מתוך ספר.

"הילדים חייבים להיות קסומים. ראשונים יבואו המהגרים, ואחריהם נבחרי המימד הנשכח," השלימה סיוון את הדקלום.

"מהגרים?"

"אנשים קסומים..."

"שחיים במימד הזה."

"כמונו."

"כמוך."

לכל אחד אחר, השיחה הזאת, שנוהלה בחצאי משפטים, הייתה נשמעת מוזרה. אבל נוגה הכירה את התאומות מאז ומתמיד, והיא כבר התרגלה מזמן להרגל המגונה שלהן להשלים אחת לשנייה את המשפט.

למעשה, נוגה עצמה הייתה משתתפת בהשלמת המשפטים לעיתים קרובות.

נער עם שיער שחור פרוע וחיוך שנראה מקובע לפניו באופן תמידי התקרב אליהם בצעדים קלילים, כשאחריו נגרר נער חום שיער שנראה כאילו הוא היה שמח אם האדמה הייתה בולעת אותו ברגע זה.

"היי," הנער שחור השיער התעלם מהתאומות וניגש ישירות לנוגה. "אני לי, וזה עידן," הוא הצביע על הנער חום השיער.

"נוגה," אמרה נוגה ולחצה את ידו המושטת של לי.

"אז אני מניח שאת השמינית," אמר לי.

"אני חושבת שכן," אמרה נוגה.

"מגניב," אמר לי.

נוגה לא ממש הצליחה להבין מה כל כך מגניב בלהיות השמינית.

"אתן יודעות מתי דיק אמור להגיע?" שאל לי.

"לא," אמרה סיוון.

"הוא רק אמר שהוא יגיע ממש מוקדם בבוקר," אמרה סתיו.

לי החמיץ פנים, והוא ועידן הלכו לדבר עם נער נוסף שעמד בפינת הימנית של החדר.

נוגה זיהתה אותו מיד.

"מה דניאל עושה כאן?"

"הוא אחד מהשמונה," אמר סתיו.

לסיוון היה משפט שישלים את דבריה של סתיו, אבל היא החליטה שעדיף שלא להגיד אותו.

כמה שפחות דיבורים על דניאל ליד נוגה, כך יותר טוב.

"הוא יבצע איתנו את המשימה?" שאלה נוגה.

הנה זה מתחיל, חשבה סתיו.

מחשבה דומה חלפה במוחה של סיוון.

"כן," אמרה סתיו. "אבל יכול להיות שזאת תהיה משימה ממש קצרה. אנחנו עדיין לא יודעים."

נוגה העיפה מבט לעברו של דניאל.

הוא בדיוק הרים את ראשו, ומבטיהם הצטלבו.

נוגה מיהרה להסב את מבטה.

"למה שלא תספרו לי על הג'לי המעופף?" היא אמרה בניסיון לשנות נושא.

		הפרק הבא