מאחורי הקנבס

תודה רבה לאיילת סיטה שביט שעזרה לי בבטא (למרות שבקושי הייתי צריכה) ובכלל חברה טובה :)

מאז ומתמיד אהבתי לצייר. על הדף, על הבד, על החול, עם מכחול, עיפרון או רק בדמיון. אני זוכרת איך כבר כשהייתי קטנה, הייתי עם גיר ביד ומכחול בפה. בכל פעם שהסתכלתי על הציורים הגמורים שלי, כמו נפתחה בלב שלי דלת, הייתי בתוכם. הדמיון שלי זרק אותי פנימה, כדי להמשיך לעבוד. חייתי את היצירות שלי וכל כך הצטערתי כשהוציאו אותי מתוך חלומותיי בהקיץ. הדמיון שלי היה שופע, חלמתי וציירתי כאוות נפשי, היצירות והיצירתיות פשוט קרנו ממני והרעפתי אותם על כל הנוכחים בחדר, אבל ההרגשה לא השתוותה לטיול בתוכם: בדמיון שלי ביקרתי בציורים הססגוניים ומלאי החיים, הריקים לכאורה וגם תוך אלה, שכאילו נבלעו בהמון. לפעמיים, הציורים שלי שקפו ממש את החיים שלי, כשראיתי דברים מיוחדים ביומי, פעמים רבות הם הופיעו בציורי, פעם אחת, ביומי הראשון ביסודי, ראיתי כיתה בפעם הראשונה בחיי, עד מהרה נהפכה הכיתה בציורי לערמה של כיסאות, שולחנות ודפים ואני עומדת למטה, קטנה מכדי להשפיע. הימים ההם היו טובים יותר, יותר כסף, יותר אוכל, יותר זמן. כן, כמה שזה נדמה מזמן...

		הפרק הבא