ג'יני וויזלי - האמת

וויתור זכווית לג'יי קיי רולינג :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ג'יני וויזלי היא ילדה למופת.
במה?
באומנויות לחימה. בנקמות עסיסיות. באמרות שנונות.
מה לעשות, ככה זה כשגדלים עם שישה אחים גדולים.
ג'יני  שרדה את כל התעלולים של אחיה ללא שריטה. עוד פלא.
בכל זאת, אלו היו ימי ההולדת שלה:
בגיל ארבע הוא התעוררה כשמיטתה שורצת מקקים, מקק אחד תקוע באוזן שמאל שלה ואחד נוסף בודק מה יש בתוך נחירה.
בגיל חמש היא קמה אל תוך חדר בצבע חום, כשמאות עטלפים מעופפים בו בעליצות, מחדשים את שכבת הרפש על הקירות שכבר הגיעה לעובי של עשרה סנטימטרים.
בגיל שש היא קמה כשעיניה לא מצליחות להיפקח, למרות כל מאמציה.
בגיל שבע הרצפה הייתה מחשמלת והברקים שריצדו עליה היו מאיימים. כשג'יני החליטה שזו אשליה והורידה את רגלה לרצפה, היא חטפה זרם חזק ולא יצאה מהמיטה עד שהכישוף פג.
בגיל שמונה היא מצאה את פניה כפני מפלץ שראתה עם אחיה אמש בסקט; (כנראה במכוון), ולקחו לה שעתיים וחצי לפתח כישוף נגד.
בגיל תשע הוטל כישוף על החדר שיראה כאילו הוא נשרף, אך לבסוף באמת כל בחדר עלה באש.
בגיל עשר ג'יני קמה עם שלולית קטנה של דם על מכנסיה, שדבקה גם במיטתה. אחרי הסטריה ארוכה מאוד היא הבינה שגם זה היה תעלול נוסף.
אוי, כמה היא שמחה שהיא חוגגת את יום הולדת האחד עשר שלה בהוגוורטס, כשאין לאחיה גישה לחדרה.
אז מי מתפלא עכשיו שג'יני מוציאה קס"מ בלחשים כל שנה ובתורת הצמחים היא מתגברת על צמח בכח ובמהירות מרבים?
אז הכל היה צפוי בשביל ג'יני וויזלי, שהייתה מוכנה לכל דבר הזוי.
אבל דבר לא הכין אותה לאהבה.

ג'יני מעולם לא אהבה סלבריטאים.
היא חשבה שהם שוויצרים שעושים מעצמם יותר מדי עניין, וזו הדעה שעמדה עליה לרוב, כל פעם שהיו שואלים אותה מה היא חושבת.
חוץ מהארי פוטר.
היא פחות או יותר אהבה את סיפורו, את העובדה שהוא לא ניצל את העובדה שניצח את אדון האופל כשלא מת מהקללה הממיתה בינקותו.
היא הכירה רבים שהיו משווים עצמם לאלילים אם היו עוברים דבר כזה.
מצד שני, הבחירה לא הייתה בידיו. היא הכריחה את עצמה להאמין בכך. הוא אפילו לא ידע על עולם הקסם. הוא בטח גם היה עושה מעצמו אליל.
אבל אז, כשהבינה מדבריו של רון לפני שנכנס לרכבת וממכתביו, שהארי פוטר הוא החבר הכי טוב שלו, התגנבה לליבה הערצה.
כבר העובדה שהיא הולכת לפגוש את הארי פוטר רבות ושהוא החבר הכי טוב של אחיה, הבהירה לה שהיא לא תוכל לשנוא אותו.
היא חייבת לכבד אותו, כחבר של אחיה. היא חייבת.
אבל כשהוא הגיע לביקור בחופש, עם המכונית של אבא שלה, היא נדהמה ממנו.
אז כן, היא התאהבה. שיערו השחור והסבוך נראה כמו מבוך רך וחסר סוף, שהיא יכולה לשקוע בו וליהנות משלווה נצחית. עיניו היו בשבילה מהפנטות והיא לא יכלה להתיק מהן את מבטה. ושפתיו המלאות חשפו שיניים לבנות כשחייך אליה.
"את ג'יני, נכון?"
זה מה שאמר לה. והיא התמוגגה, שהאדם המדהים הזה מדבר אליה.
היא הצליחה רק לגמגם ולהיעלם בחדרה במהירות, לנסות להבין מה קרה לה שם קודם, מול הארי פוטר.
היא שמעה את רון לוחש להארי לפני שהספיקה להתרחק: "עזוב, היא קצת ביישנית."
היא באמת אהבה את הארי פוטר? ג'יני וויזלי שונאת הסלבריטאים?
היא החליטה שיש לה מזל רע.
בטח כל הבנות ירצו את הארי פוטר. אז היא  שייכת לאספסוף הבנות?
המחשבה עשתה לה בחילה.
היא החליטה להתעלם ולשכוח מאהבתה אליו.
עד... עד לאותו היום, כשהארי חילץ אותה מחדר הסודות.
היא הביטה בעיניו... והיא לא הייתה בטוחה במה שראתה.
אהבה...?
אבל היא חששה לפתח ציפיות. היא חששה שהיא לא פירשה את המצב נכון, ושהיא לבסוף תנחל אכזבה.
אבל ליבה בכל זאת נשבר כשראתה אותו עם צ'ו צ'אנג. והיא לא יכלה להתעלם מכך.
אז היא החליטה לעשות מעשה. היא נהייתה לבת זוגו של דין תומאס, כדי לגרום להארי לקנא.
וכשהארי התנהג איך שהתנהג, היא הבינה שזה נכון, מה שראתה אז בעיניו.
הוא אוהב אותה.
ואז היא צברה אומץ. לאט לאט.
עד שלבסוף הם התנשקו. והיא הרגישה בעננים, כאילו זו המטרה שבשבילה היא חיה. כדי להיות עם הארי פוטר.
ואז הוא נפרד ממנה.
הוא אמר שזה בשביל לא לפגוע בה והפגין אדישות, אך היא ראתה את הסבל בעיניו.
היא הפצירה בו שלא יעשה את זה, שהיא תעשה בשבילו הכל.
אך הוא היה שלם עם החלטתו, כאילו היא כבר תוכננה מראש.
היא הבינה שמאהבתו אליה הוא רוצה לשמור ממנה מרחק. לביטחונה.
היא ידעה שכלום לא יעזור.
הוא כבר החליט.
אך בשנתה השישית, כשהארי נעדר, היא דאגה לו כל כך, עד שחששה מהתקף לב, או ממחלה אחרת, שתתפתח מכך.
אך היא לא הצליחה להפסיק לדאוג לו. אפילו כאשר הפצירה בעצמה שהוא לא היה רוצה שיקרה לה משהו כזה, היא ידעה שזה לא יעזור. היא פחדה. היא פחדה שהוא ימות. היא לא רצתה שהוא ילך מהחיים שלה.
חייה בלעדיו הם אינם חיים, היא ידעה.
ולכן, ביום ההוא, כשיצא יחד עם נוויל, רון והרמיוני אל תוך חדר הנחיצות, היא הייתה הראשונה לחבקו.
ובקרב, כאשר הפצירו בה להישאר בחדר הנחיצות, היא סבלה עוד יותר מהדאגה להארי.
מה אם הוא מת עכשיו? מה אם הוא ברגע זה מאוים על ידי אוכלי המוות... והיא במרחק כל כך קטן ממנו... היא יכולה לעזור, אבל...
כשהוא הגיע לחדר הנחיצות היא שמחה שהיא יכולה לעזור בקרב ולהציל אנשים, ולכן לא יכלה להישאר ולדבר איתו.
אבל כשוולדמורט הודיע שהארי מת, היא סירבה להאמין. היא אהבה אותו כל כך ופשוט החליטה, כדי שלא תשקע בדיכאון וכדי להשאיר בה ניצוץ של תקווה, שהוא חיי. שהכל תרמית, או שהכל סיוט, ושהיא תיכף תתעורר ממנו.
אך כשהתברר שהוא חיי היא שכחה מכל מה שהריצה בראשה שוב ושוב.
היא הייתה האדם הכי מאושר שהיה בכל הוגוורטס, כך חשבה. אך ליבה עדיין נחמץ על אובדן אחיה. היא פתאום רצתה מאוד שהם ישימו שוב את המקקים במיטתה, יחשמלו את רצפת חדרה, או ימלאו את חדרה בעטלפים.
כי היא ידעה שהשמחה לא תחזור יותר לבית משפחת וויזלי.
כי לכל אחד מהם יישאר חור בלב אחרי המלחמה.
חור שבלתי אפשרי למלא.
ובהלוויה של פרד, הארי לא זז ממנה אפילו לשנייה. הוא אילץ את רון והרמיוני ללכת לידם, חוזר ואומר שהוא לא משאיר את ג'יני לבדה ביום שכזה.
ג'יני ידעה שהוא אוהב אותה. היא ידעה את זה ולאחר האבל היא הפצירה בו לתת לה תשובה.
היא אמרה שהמלחמה נגמרה. הוא יכול לחזור אליה.
היא אוהבת אותו. אבל היא לא יכולה לחיות ככה.
היא רוצה לקבל ממנו תשובה.
והוא אמר שהוא אוהב אותה בחזרה.
והם התנשקו שוב, הפעם יודעים שדבר לא יכול להפריד ביניהם.
לאחר מכן, כשהם למדו יחדיו בהוגוורטס את שנתם השביעית, (הארי היה צריך להשלים את השנה השביעית שלו בהוגוורטס), נראה כי הם היו יותר... שווים. בדיוק הדבר שגרם לקשר שלהם להיות מהוסס יותר... נעלם. והיא הצליחה אפילו להשביע אותו שהם יתחתנו לאחר סיום הלימודים, לא שזה היה קשה כל כך.
והם אכן התחתנו. ואת חתונתם היא לא תשכח לעולם.
וכשנולד ילדם הראשון, ג'יימס סיריוס פוטר, ג'יני העניקה להארי את הזכות לתת לו את השם בלב שלם. והיא נתנה לו לבחור גם את שמו של בנם השני, שנקבע לאלבוס סוורוס פוטר.
וכשהארי הפציר בה לתת את השם האחרון, לביתם השלישית, היא בחרה בלילי לונה פוטר. לילי כדי להבהיר להארי עד כמה היא אוהבת אותו ועד כמה היא מכבדת את מה שעשתה אימו, ולונה על שם חברתה הטובה ביותר מהמלחמה, הילדה שהקדישה בשביל הוגוורטס את כולה, למרות שבהוגוורטס היו מתייחסים אליה הכי רע שאפשר.
 וכשילדיה נסעו להוגוורטס, היא הקפידה להגיד להם דבר אחד, בערב שלפני הנסיעה לרכבת האספרס. היא  ביקשה שהם תמיד ישארו מי שהם, ושלא יחשיבו את מעמדם וכבודם לדבר החשוב מכל. היא ביקשה שיפעלו למען טובת הכלל ושידעו: היא והארי יתמכו בהם תמיד, לא משנה מה יקרה. הם תמיד יכולים לבוא ולבקש מהם עצות.
היה חשוב לה להגיד את זה, למרות שידעה שילדיה לא ייחסו לכך חשיבות. כי גם היא כמוהן לא הייתה באמת לוקחת את הדברים האלו לתשומת ליבה.
וכשילדיה עזבו את הבית והקימו משפחות, היא צפתה במחזות בחיוך רחב.
כי היא ידעה, באותם רגעים, שאין אישה המאושרת ממנה, בכל העולם.