Emma

טום אהב את בית היתומים . 
הוא אהב את החדר שלו , את הארוחות, את גברת הדסון, את הטיולים בימי שבת . אבל יותר מהכל, טום אהב את אמה .
אמה לא נולדה בבית היתומים כמו טום . היא הגיעה לשם כשהיא הייתה בת ארבע . גברת הדסון אומרת שזה בגלל שההורים של אמה נסעו רחוק , ושהם לא יחזרו בקרוב . 
אבל אמה סיפרה לו שזה לא נכון . אמה סיפרה לו שההורים שלה מתו , אבל זה בסדר , כי עכשיו היא פה, איתו . 
אמה הייתה חכמה. היא קראה את כל הספרים שהיו בעולם, או לפחות ככה טום חשב. בימי שבת כשהם טיילו יחד על החוף אמה אהבה לספר לו סיפורים .

סיפורים על נסיכים ונסיכות, על ממלכות אבודות, על מלחמות, על מדינות רחוקות, על פיות, על ענקים ועל קוסמים. היא אמרה שיום אחד הם יתחתנו ויגורו בטירה גדולה בממלכה רחוקה, ממש כמו בסיפורים שלה. טום חייך והסכים, אבל רק בתנאי שיהיו להם לפחות שמונת אלפים ספינות פיראטים וארבע מאות ושלושה עשר דרקונים צהובים. 
לאמה היה שיער ג'ינג' ארוך ומבטא מצחיק, היו לה עיניים גדולות וירוקות ושרשרת פנינים שהיא אהבה מאוד. אמה סיפרה לטום על השרשרת שלה , היא אמרה שזאת שרשרת מיוחדת . אמא שלה קנתה לה אותה כשהם עוד גרו באמריקה . טום אמר שכשהם יתחתנו הוא יקח אותה לאמריקה ויקנה לה עוד אלף שרשראות . 
ואז הם צחקו , כמו שרק שני ילדים בני חמש יכולים לצחוק . בלי עקבות, בלי מעצורים, בלי דאגות .

אבל יום אחד אמה חלתה , היא הייתה עצובה והיה לה קר אפילו שגברת הדסון כיסתה אותה בהמון המון שמיכות . ואמה הייתה חיוורת, פתאום כבר לא התחשק לה לספר לטום סיפורים . טום דאג שאולי היא מתחרטת, שהיא רוצה להתחתן עם מישהו אחר , מישהו שיקנה לה יותר שרשראות, שיגור איתה בטירה יותר גדולה . 
טום החליט להביא לה פרחים אדומים , כמו השיער שלה , וכמו הלחיים שלה אחרי שצחקה . יום שבת אחד הוא יצא לקטוף את הפרחים. והוא חיפש וחיפש עד שלבסוף הוא מצא את הפרחים המושלמים . קטנים, שבריריים ועדינים, בדיוק כמוה .
ואז הוא הגיע לחדר שלה . והמיטה הייתה מסודרת, הארון היה ריק והקירות היו לבנים וחשופים. כל החלונות היו פתוחים, אפילו שהיה חורף, ואמה לא הייתה שם . 
גברת הדסון אמרה שהיא נסעה, שההורים שלה באו לאסוף אותה ושעכשיו הם חוזרים לאמריקה. 
אבל טום ידע שהיא משקרת, שאמה מתה . בדיוק כמו ההורים שלה, כמו ההורים שלו, כמו הפרחים שהוא קטף בשבילה . 
ובאותו היום, גם טום מת. הוא הפך להיות קר יותר, רע יותר, צל קודר של עצמו. ורק מזכרת אחת נשארה לו ממנה, פנינה אחת מהשרשרת שאמה אהבה כל כך . זיכרון דהוי של הילד שטום היה פעם, כמו תו אחרון של יצירת מופת שנגמרה מהר מידי, רוטט באוויר, משתהה לרגע, רוקד ריקוד אחרון לפני שנמוג אל תוך דממה רועשת.