נשיקה ללא מילים .

לונה לאבגוד יושבת בשקט במדרגות . אנשים מתרוצצים מסביב, מלאי פחד.

אבל לונה, כמו תמיד מפעילה את כשרון ההתנתקות שלה. יושבת בשקט ובוהה בנעליים שלה.

מסתגרת בעצמה כאילו לא קורה שום דבר.  

לקח לה זמן לשים לב שמישהו יושב לצידה.

זה היה שיימוס פיניגן מגריפינדור. ליבה החל לפעום בהתרגשות.

היא הפנתה עליו את מבטה ועינייה הענקיות התעקלו בחיוך.

"שלום שיימוס." היא אמרה והחזירה את מבטה לנעליים שלה.

שיימוס נשם נשימה עמוקה. "תקשיבי לונה, אני חייב להגיד לך משהו, עכשיו. אם לא אגיד לך את זה עכשיו, אז אני לא יודע אם תיהיה לי עוד הזדמנות להגיד את זה. "

עינייה הענקיות חזרו והתמקדו בפניו של שיימוס פיניגן. היא בחיים לא ראתה את פניו קרובות כל כך. ולא האמינה למראה עינייה. מקרוב הוא נראה אפילו יותר יפה מאשר מרחוק.

הדבר האחרון שלונה הספיקה להרגיש לפני שהרגישה את שפתיו הרכות הוא רעידה חזקה שהרעידה את כל הבניין. כנראה מתוצאה של משהו קורס. לונה עצמה את עייניה והבינה שהוא הכי יפה כשהיא עוצמת עיינים אבל מרגישה את שפתיו.

היא הרגישה מוזר, בחיים לא התנשקה עם מישהו. למה הוא עשה את זה?

שפתיו התנתקו משפתיה רק לאחר שנשמעה צרחה מכיוון האולם הגדול.

לונה לא התנגדה ולא חשבה להתנגד, לא לנשיקה ולא להתנתקות ממנה.

היא רק הביטה בעיניו בעיניה הענקיות. הוא חייך והסמיק :" הייתי חייב, מצטער."

הוא קם והכל לרדת במהרה במורד המדרגות שעליהם ישבו.

"שיימוס!" לונה קראה אחריו. היא רצה אליו, "אתה יודע, זה לא כל כך נקרא להגיד. כי לא דיברנו בכלל." אמרה כאשר השיגה אותו. הוא פתח את פיו לענות לה, אך לפני שהספיק היא התרוממה על קצות אצבעותיה וחיקתה את מה שעשה לפני רגע.

"אבל אני חושבת שזה אומר שאתה אוהב אותי, ואני אותך. נכון ? " שאלה.

שיימוס חייך תפס את ידה "נכון."