זה לא אני זה החלום שלי!

כמו כל בוקר מיקה קמה, מהשינה כשהשמיכה שלה על הרצפה, שוב היה לה את אחד מהסיוטים האלה, הפעם אמה היא הקורבן של היצור, מה היצור אתם שואלים? טוב בואו ואספר לכם, היצור הזה הוא אני! יש הרבה מסוגי בעולם שלנו, רק שמיקה היא היחידה שיודעת על קיומנו, היא בטוחה שזה רק דמיון, כמה שהיא טועה, היא אכלה את ארוחת הבוקר, עדיין מפחדת מהחלום, לקחה את תיקה נשקה את אימה לשלום והלכה לבית הספר, בית הספר קרוב מאוד לביתה, היא ילדה מאוד לא מקובלת היא כאילו לא קיימת לאף אחד שם, היא נכנסה לכיתתה.. "שוב איחרת מיקה?!" כעסה המורה, "סליחה.." אמרה מיקה, "ומה התירוץ שלך הפעם? שוב היה לך חלום רע?" שאלה המורה בארסיות, "כן.." אמרה מיקה בקול קטן, "מה?" שאלה המורה, "כן.." אמרה מיקה יותר חזק, כולם צחקו, "טוב תתגברי על זה, שבי במקום." מיקה ישבה, היא לשמחתה הרבה יושבת ליד הילדה הכי מקובלת בכיתה, ולמרות התיאור הילדה הזאת דווקא נחמדה מאוד,כשהיא לבד, "אל תשימי לב.." היא אמרה, "אבל גם את צחקת.." אמרה לה מיקה, "רק כי כולם צחקו, אני פשוט לא התכוונתי." היא אמרה, "רק כי כולם" מיקה חשבה על המשפט הזה, אם אולי אחד מהכולם הזה לא היה צוחק, הכולם האחרים היו מצטרפים אליו, למה תמיד העולם חייב ללכת עם הזרם? היא שאלה את עצמה, כשהיא הגיעה הביתה, היא לא הלכה לאכול ארוחת צהריים, היא ישר עלתה לחדרה, הוציאה את הדף והעיפרון שלה וציירה, היא ציירה את ה-'יצור' הזה שהיא מפחדת ממנו זה פשוט יצור יפהפה, שיער אדמוני, או שיער שחור עיניים תכולות ושפתיים אדומות כדם, מה שהיצורים האלה עשו זה.. טוב אתם תגלו בהמשך, היא ציירה המון ציורים כאלה, היא שנאה כל אחד ואחד מהם חוץ, מהאחרון, באחרון היא הייתה היצור, בדרך כלל היו לה שפתיים וורודות חיוורות אף עקום ומשקפיים, כולם אהבו את הלוק של המשקפיים, הוא נחשב אופנתי, הייתה מישהי, דוגמנית אחת בשם אורי, היו לה משקפיים, זה היה מראה מושלם, אבל על מיקה, זה היה מכוער, כי קנו לה משקפיים מכוערות יד שניה שגרמו לה להיראות רע, לפני שהיא הלכה לישון היא קראה וכשהיא נרדמה היא נרדמה עם המשקפיים, גם הלילה היה לה חלום רע, בחולמה היא הייתה היצור, היא חיה איתם ביער אבל לא הסכימה לפגוע בבני האדם, כשהיא התעוררה, היא שכבה על שפת הנחל, "בטח תעלול של משהו מהכיתה, או של כל הכיתה בעצם.." היא מלמלה לעצמה, כשהיא קמה היא נראתה כרגיל, אך כשהיא שטפה את פניה במי הנחל היא, הייתה בהלם, היא עם המשקפיים אבל היא רואה מטושטש, היא הורידה אותם ולפתע היא ראתה מושלם, "מה קורה פה?" היא הסתכלה יותר מקרוב וגילתה ששפתייה אדומות ויפות אך שערה נשאר אדמוני כפי שהוא, היא הסתכלה יותר מקרוב ונפלה למים, הם היו נעימים, אך הם צרבו, היא יצאה משם במהירות והיא שמה לב שכל גופה מלא כוויות אדומות, "שלום לך" אמר קול מאחוריה, היא הסתובבה מהר וראתה אישה, אישה יפיפיה, שערה שחור משחור ושפתייה אדומות כדם, עינייה תכולות ובקיצור, היא יפייפיה, "שלום לך.." אמרה הנערה, "היי.." אמרה מיקה, "את רוצה לבוא איתי פנימה למערה, את נראת פצועה," היא אמרה, לפתע נפל למיקה האסימון, "את ויולה!" היא אמרה, "מה גם את? אז איפה היית עד עכשיו? ניסית לחיות בין בני האדם?" שאלה הנערה, "אני בת אדם.." אמרה מיקה, "אל תדאגי את בין חברות פה, היכנסי פנימה.." היא אמרה, מיקה נכנסה איתה פנימה הנערה הרימה כוס מלאה מים, "אז, איפה היית עד היום?" שאלה הנערה, "עם אמא ואבא שלי.." אמרה מיקה, "זה בלתי אפשרי, אין לנו הורים, אנחנו נולדות מעץ הדמעות.." אמרה הויולה, "עץ הדמעות?" שאלה מיקה, "את יודעת, האישה ששתלה פה זרה אך לא היו לה מים וכדי שהצמח יפרח היא בכתה לתוכו, עברו שנים הצמח לא צמח והיא נפטרה, קברו אותה בדיוק איפה שהזרה ומכל זה נוצרה הויולה, יצור יפהפה כמו נגינת הויולה שכדי לחיות ניזון מדמעות של בני אדם." אמרה האישה, "אבל בני האדם סובלים מזה, ככל שאתן שותות להם את הדמעות הם מרגישים יותר ויותר גרוע עד שלבסוף כל הכאב והעצב הזה הורג אותם.." אמרה מיקה, "אבל בלי זה אנחנו נמות.." הסבירה הויולה, "ונגיד ואת בת אדם כמו שאת טוענת, איך זה שאת יודעת על קיומנו?" שאלה הויולה, "אני חולמת עליכן בלילות..." אמרה מיקה, "סיוטים ליתר דיוק.." היא תיקנה את עצמה, "לילך.." לחשה הויולה, "מי?" שאלה מיקה, "את הבת של לילך, לילך הייתה ויולה יפיפיה, אך היו לה רעיונות אחרים בקשר לעובדה שויולות לא מתחתנות או עושות ילדים, היא ברחה מאיתנו כדי להתחתן עם גבר זר, אך בגלל הבחירה הטיפשית שלה לחיות עם בני האדם היא התחלשה כי היא לא נגעה בדמעות פעם בחייה, היא התחתנה עם גבר מכוער ביותר, אך- "עם לב טוב" ככה היא אמרה לנו, בסופו של דבר כשהיא כבר ממש גססה, אני באתי לבעלה וסיפרתי לו את האמת עליה, כשהוא גילה הוא החל לבכות, אספתי לו את הדמעות בידי והבאתי אותן ללילך, אך היא הייתה חולה מדי כדי להחלים, היא שתתה את הדמעות אך זה לא עזר, בקשתה האחרונה הייתה לשמור על הבת שלה, לא הייתה בידי האפשרות לעשות זאת, אז נתתי אותך לבני אדם, את שונה מאיתנו, את חצי אנושית חצי ויולה, "אבל איך?" היא שאלה, "אני שרדתי יפה מאוד בלי דמעות עד עכשיו!" היא אמרה, "טוב כנראה את לא צריכה אותן כדי לשרוד," אמרה הויולה, "איך קוראים לך?" שאלה מיקה, "אמה.." אמרה הנערה, מיקה נזכרה במה שקרה לה כשהיא הגיעה, אחרי שהיא שטפה את פניה במים היא נהייתה, טוב יפה.. "הנחל הזה מלא בדמעות שאספתן נכון?" שאלה מיקה, "נכון מאוד." אמרה אמה, "איך אתן אוספות את הדמעות, "זה פשוט מאוד אנחנו מכאיבות להם כל כך עד שהם בוכים ואז אנחנו אוספות הדמעות מביאות למעין-" "זה לא נחל?" קטעה אותה מיקה, "לא, זה מעין אפשר לסיים?" "כן סליחה," אמרה מיקה, "ואז כולן חולקות בדמעות, והיום גם את הפכת לאחת מאיתנו, כבר מחר אני מצפה ממך לצוד, אני אהיה המורה שלך.." אמרה אמה, "זה לא באמת קורה לי.." אמרה מיקה והלכה אחורה לאט, "זה לא באמת קורה לי!" היא עמדה לפרוץ בבכי, "זה לא יכול להיות!" "אם את רוצה את יכולה לבכות, דמעות של ויולה רעילות לויוליות אחרות או לבני אדם.." אמרה אמה, כנראה כניסיון לעזור, מיקה התחילה להיתקע בדברים, ויוליות התאספו סביבה, "זה לא אני זה החלום שלי!" אמרה מיקה, שכבר הייתה בפתח, כנראה עמדה לברוח, ויולה אחת (היחידה שם שנראת זקנה אך בכל זאת יפה) הרימה את ידה, לפתע צמחו לה ציפורניים ארוכות,היא מילמלה משהו ומיקה כשלה והתעלפה, כולן הסתכלו על הויולה הזאת, "אסור היה לה לנסות לברוח, זה מסוכן עבורה ובעיקר עבורנו.."

		הפרק הבא