בדיוק כמוני

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)
פיק חדש- תהנו ממנו, והכי חשוב - תגיבו!!!!!!!!!!!!!!!!!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לונה לאבגוד ישבה על הדשא, מתחת לעץ האלון הגדול, מתבוננת באגם הגדול בעיון. היא ראתה דברים שאחרים לא ראו.
אלא שאז ניעור של כתיפה העיר אותה בבהילות ממחשבותיה וגרם לה להרים את מבטה אל פנים עדינות ששיער בלונדיני, כמעט לבן, מעטר אותן ועיניים כחולות מביטות בה באדישות.
"כן, דראקו מאלפוי?" שאלה בענייניות. נראה כי לונה אמצה הרגל של ניטראליות. אם היא תקרא לאדם בשמו היא תיראה כאילו היא מפגינה אליו חיבה. אך אם תקרא לו בשם משפחתו היא תפגין שנאה. אז היא החליטה להיות ניטראלית.
"דראקו מאלפוי?" חיקה אותה דראקו. "ממתי ניתן לי הכבוד?"
"אתה מעדיף שלא אכנה אותך כך?" לונה לא הבינה את התבדחותו וקימטה את מיצחה בבלבול. "אם כך, כיצד אתה רוצה שאקרא לך?"
"מה את אומרת על דראקו? לא ארוך מדי?"
"לא." לונה השפילה את מבטה אל הדשא הרך שעליו ישבה. היא גלגלה קווצת שיער בלונדינית, כמעט לבנה, סביב אצבעה.
דראקו הביט בפניה העדינות של לונה, שם לב לשיערה הבלונדיני שהיה כמעט לבן, שמעטר את פניה ויורד לאורך גבה בפשטות. גם לו היה שיער כזה. כעס הציף אותו. איך לילדה הזו יש שיער שזהה לשיערו בצבעו? השיער שלו מתפרסם בהוגוורטס כמשהו מיוחד. אבל כשיש ילדה נוספת עם שיער כזה... זה גורע מהתהילה ששיערו מגנט אליו.
אז הוא לא יכל למנוע מעצמו להשוות בין השניים, בעוד לונה מביטה בו בעניין, תוהה מדוע הוא עוד לא התרחק ממנה כמו כולם.
עיניים אפורות הביטו בעיניים אפורות.
שיער בלונדיני-לבן היה שווה לשיער בלונדיני-לבן.
שפתיים מוזרות, החליט דראקו, היו ללונה, כי צבען היה דומה לצבע שפתיו שלו.
הוא החליט לשאול, מבולבל: "למה לשפתיים שלך אין צבע?"
"אין להן צבע?" נעלבה לונה. "זה הצבע הרגיל שלהן!"
דראקו קפא. "את לא שמה עליהן משהו?"
"לא," ענתה לונה. "אני חושבת שאני תמיד צריכה להיות מי שאני. לא לגרום לאחרים לחשוב שאני יפה כי השפתיים שלי מרוחות באודם או ליפ-גלוס."
דראקו הרים גבה. הילדה הזאת הרתיעה אותו יותר ויותר. אך מצד שני היא גם סקרנה אותו. והסקרנות גברה על הרתיעה, מההשוואה התמידית לבנות אחרות.
הוא התיישב לצידה על הדשא הרך. השמש החלה לשקוע ורוב הילדים נכנסו בחזרה להוגוורטס, להתכונן לארוחת הערב. אבל דראקו עדיין לא גמר לשאול את לונה את כל השאלות - והן היו רבות - שהתרוצצו בראשו, ולכן הוא לא הלך משם עדיין.
"אז... את חושבת שאת יפה גם ככה?נראה שלאחרות יש פחות אגו ממך." הוא אמר בשנינות.
"אני..." פניה של לונה הביעו כאב. נראה שהיא סובלת מעקיצות כאלה כל הזמן. זה כמעט גרם לדראקו להתחרט על דבריו. כמעט. "אני לא התכוונתי להגיד את הדברים ככה..."
"אז איך התכוונת להגיד אותם?" דראקו לא התכוון להרפות. נראה כי הוא רצה להראות קשיחות. הוא לא רצה בשום פנים ואופן שלונה תשים לב לסקרנות שלו.
"אני מתכוונת... שאני לא רוצה למצוא חן בעיני אנשים עם אודם או ליפ-גלוס. אם מישהו יאהב אותי, כל הפרטים האלה לא ישנו לו. אני חושבת שמישהי ששמה את כל הדברים האלה על הפרצוף שלה, לא בטוחה בעצמה. אני לא יודעת אם אני יפה או לא. אז אני משאירה את עצמי כמו שאני, יפה או לא, כל אחד חושב אחרת. אבל זה לא שאם לא הייתי מתאפרת היו חושבים שונה. "
דראקו נותר המום לרגע מה'הרצאה' הספונטנית שנתנה לו לונה. הוא הביט בעיניה האפורות והופתע לראות את מה שהוא רואה כל יום במראה. "את דווקא יפה."
עיניה של לונה נפערו. קווצת השיער שבידה נשמטה ממנה והיא הביטה בדראקו באי אמון. "באמ... באמת?"
דראקו רצה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. למה דבר כזה נפלט מפיו? אולי זה בגלל עיניה האפורות, הדומות כל כך לשלו. אולי זה היה בגלל שיערה הזהה לשלו בצבעו. ואולי... אולי זה בגלל שלונה לאבגוד באמת הייתה יפה.
"כן," הצליח להגיד. "את באמת יפה."
"למה... למה אתה חושב ככה?" שאלה לונה בהפתעה. היא לא חשבה שמישהו יגיד לה את זה, וכשהיא חשבה שאולי היא תשמע את האימרה הזאת היא החליטה שהיא תשמע אותה רק לאחר הלימודים בהוגוורטס, רק לאחר שאנשים לא יחששו מחרם כאשר יגשו אליה. והיא לא צפתה שאחד ממקובלי השכבה שלה יגיד לה את זה.
"כי... יש לנו את אותו צבע שיער, ויש לנו את אותם עיניים. ואת אותו צבע שפתיים. אני לא יודע... הצבעים האלה... חשבתי תמיד שיש אותם רק לי. אבל הם הולמים אותך יותר מכל הצבעים האחרים שאני יכול להעלות על דעתי." הוא אמר בכנות שהפתיעה אפילו אותו עצמו.
"כל אחד נולד עם מראה אחר. אם מישהו ישנה אותו, הוא יפגע במראה שבו הוא נראה הכי יפה, במראה הטבעי שלו. זה משהו שהסקתי פעם, כשניסיתי לצבוע את שיערי ולהחליט איך הוא נראה הכי טוב. לבסוף החלטתי שאני נראית הכי טוב עם הצבע המקורי, הצבע איתו נולדתי." סיפרה לונה. זה היה סוד שלה; לא הרבה ידעו על הניסוי שערכה.
דראקו הביט בה בהפתעה. לונה לאבגוד לא גרמה לו להרגיש לא בנוח אפילו לדקה אחת בזמן שיחתם. הוא הרגיש איך הערכתו אליה גוברת. "אז את... בודקת ומעלה דיעות פילוסופיות?"
"זאת הייתה עקיצה?" ביררה לונה בחשש. נראה שהיא תמיד קיבלה עקיצות מילוליות מתלמידי הוגוורטס והיא רוצה לברר שזאת לא עקיצה נוספת.
דראקו הניד בראשו לשלילה.
"אז אני חושבת שכן." היא ענתה.
דראקו הביט בלונה בחיוך רחב. "אז אני חושב שיש לי הרבה מה ללמוד."
"ללמוד?" לונה לא הבינה.
"אני רוצה לדעת את כל הדברים החכמים האלה שאת אוצרת בתוכך. הידע הוא אוצר, את בטח יודעת." הוא אמר.
לונה לא האמינה. הוא באמת הקשיב לה. ואז פניה שבו והתכרכמו. "ואיך אני אדע... שזו לא עוד מתיחה... ששעושים כדי לפגוע בי?"
"ככה?" הציע דראקו. הוא התקרב אליה ונשק לה ברפרוף על שפתיה. לונה העבירה אצבע על שפתיה המעקצצות. הוא... נישק אותה כרגע?
"אתה... אתה..." היא מלמלה באי אמון, אבל דראקו אכן סיפק את הוכחתו.
אבל דראקו התחיל לחשוש. הוא חייב לשלוט במעשים שלו. הרי הוא מנשק הרבה בנות בהוגוורטס, ניסה להרגיע את עצמו. זה היה רק כדי לספק לה הוכחה.
"את פנויה מחר בשבע?" שאל, כדי להסתיר את מבוכתו ולעבוד נושא. הוא לא הבין מדוע זה מטריד אותו. הרי הוא נישק בנות כה רבות בהוגוורטס מבלי להניד עפעף. הוא כנראה חושש שלונה תספר על הנשיקה הזו, החליט, ומעמדו ירד אל מקום נמוך בסולם המעמדות.
"כן, אני... אני חושבת." ענתה לונה לאחר מחשבה קצרה.
"יופי, אז קבענו שיעור ראשון. בואי הנה מחר בשבע. אחכה לך." הוא אמר. "ו... את יכולה לשמור על פגישות שלנו בסוד? ואם אפשר, גם על הנשיקה, אני אשמח..."
"כמובן," ענתה לונה. "אני לא אסכן את המעמד שלך." נראה שהיא יודעת שמשפט קטן שלה יכול להרוס לאדם אחר את כל מה שבנה במשך שנים והיא לא מתכוונת לנצל את זה.
הילדה הזאת סקרנה אותו יותר ויותר, מרגע לרגע.

		הפרק הבא