אדון וויזלי העיר אותם כעבור שתי שעות שינה בלבד. הוא קיפל וארז את האוהלים באמצעי קסם. הוא ביקש מביל ללכת להביא משהו, והם עזבו את המחנה במהירות רבה, חולפים בדרכם על פני מר רוברטס שישב בפתח הצריף שלו. על פניו היתה הבעה מוזרה, המומה, והוא נופף להם לשלום בברכת "חג שמח" מבולבלת.
"הוא יהיה בסדר" אמר אדון וויזלי תוך כדי צעידה בשדה הבור. "לפעמים, כשעורכים שינויים בזכרונות של מישהו, הוא נשאר קצת מבולבל לתקופה מסוימת.. וממנו השכיחו דבר די גדול."
כשהתקרבו למקום בו היו מונחים מפתחות-המעבר הם שמעו קולות בהולים, וכשהגיעו מצאו קבוצה גדולה של מכשפות וקוסמים שהתקבצו סביב האחראי על המפתחות, בזיל, וכולם תבעו בקול להתרחק מהמחנה במהירות האפשרית. אדון וויזלי ניהל שיחה בהולה עם בזיל; הם הצטרפו לתור, והצליחו לתפוס צמיג גומי ישן שלקח אותם בחזרה לגבעת סטוטסהד עוד לפני שהשמש זרחה לגמרי. הם הלכו לאור השחר העולה דרך העיירה אוטרי סנט-קצ'פול ולכיוון המחילה, ממעטים במילים מרוב עייפות ומייחלים לארוחת הבוקר שלהם. כשפנו בסיבוב והמחילה נתגלתה לעיניהם, הידהדה באוזניהם קריאה נרגשת מעבר לדרך הבוצית.
"תודה לאל, הו תודה לאל!"
גברת וויזלי, שהמתינה להם בחצר שבחזית, באה לקראתם בריצה, עדיין נועלת את נעלי הבית שלה, פניה החיוורים ובידה, עותק מקומט של הנביא היומי. "ארתור כל כך דאגתי כל כך דאגתי."
היא חיבקה את אדון וויזלי והנביא היומי נפל ארצה מתוך ידה הרפויה. "אתם בסדר," מילמלה גברת וויזלי בפיזור נפש, והניחה לאדון וויזלי כדי להביט בכולם מתוך עיניים אדומות, "כולכם חיים... אוי ילדים שלי.."
"ביל" הוסיף אדון וויזלי בשקט, "תשים את הנערה על הספה ותביא את הנביא היומי אני רוצה לראות מה כתוב בו", רק עכשיו הארי שם לב לנערה שבידיו של ביל.
אחרי שכולם נכנסו למטבח והרמיוני הכינה לגברת וויזלי תה חזק, ביל הושיט לאדון וויזלי את העיתון.
"ידעתי" אמר אדון וויזלי בכבדות. "תקלות במשרד הקסמים.. האשמים לא נתפסו.. אבטחה כושלת.. קוסמי האופל מסתובבים חופשי.. חרפה לאומית.. מי כתב את זה? אה.. כמובן ריטה סקיטר."
ביל חזר לשולחן ואמר, "היא מתעוררת". כולם הלכו לסלון, הנערה פקחה עיניים והחלה למלמל, "אמא, אבא, סיריוס, הארי."
הארי היה המום הוא הסתכל על הנערה בקפידה וראה שחוץ מהעיניים היא היתה דומה לאימו, השיער ג'ינג'י גלי, הפנים, ורק העיניים העיניים של אביו..
ואז היא החלה לקלוט מה קורה סביבה, היא בחנה את האנשים עד שהגיע להארי ולפתע היא החלה לבכות. היא בכתה ובכתה, גברת וויזלי ניסתה להרגיע אותה אבל זה לא עזר רק אחרי כמה דקות ארוכות היא נרגעה והחלה להגיד, "הארי אתה בחיים, אתה בחיים". הארי התקרב ושאל "איך את מכירה אותי?" והיא החלה לספר, "אני מכירה אותך עוד מגיל קטן, אני זוכרת אותך שובב ביותר למרות שאני גדולה ממך רק בשנה, אני זוכרת שנולדת ואני זוכרת את יום הולדתך הראשון, הארי אתה בטח לא זוכר אותי אבל אני היא אחותך לולה, לולה לילי פוטר."
|