יצור אופל

עם תהיה אלימות כלשהי אני אכתוב. אבל לא משהו רציני.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני גדול. אני חזק. אני יודע יותר.
ההורים שלי ראו שאני שונה. אבל הם הבינו. גם אצלו זה היה ככה. שנינו ישבנו באותו קרון ברכבת להוגוורטס.
ידעתי מיד שהוא שונה. היו לו עיינים אדומו-שחורות. שיער בהיר-ועם זאת כהה. הוא היה חיוור מאוד. גם הוא, כמוני, היה גבוהה ושרירי מידי לגילו. הוא התישב מולי בנסיעה ונעץ בי מבט. היישרתי אליו מבט עם עייני החומות-שחורות.
הוא הושיט יד ללחיצה.
"אני לוסיאן." הצגתי את עצמי.
"אני בראד". לחצנו ידיים. חבורה של ילדים נכנסה לתא. הם היו גדולים מאיתנו. הילדים האלה היו כנראה כמה שנים מעלינו, כי הם לא התייחסו אלינו. אחריהם באו שתי ילדות. הן שאלו עם הן יכולות לשבת והתיישבו. העגלה עם הממתקים עברה. הילדים האחרים התנפלו על האוכל. גועל-נפש. גם בראד העווה את פניו. התחלתי לחשוד. הילדים האחרים התיישבו והתחילו ליבלוס. בוהים בנו כאילו אנחנו חייזרים. או יצורים משונים. טוב... זה מה שאנחנו. אני מניח שהפחדנו אותם. הייתי יותר שרירי מהילד השני. היה לי שיער שחור. היו תקופות שהוא היה קצר והיו תקופות שהיה די ארוך. אני די שזוף וכמו שמרתי גבוהה לגילי. הילדים הגדולים התחילו להציק לשתי הבנות. הם הציקו להן עד דמעות. שתי הקטנות ניראו כאילו הן עומדות לבכות. עד שאחד מהם עבר את הגבול...
הוא עשה כאילו הוא נושך את צווארה של הילדה וילל יללה זאבית. או לפחות ניסה.
כעס הבליח בעיני ובעיני בראד. קמנו מיד והיה ניראה כאילו מילאנו את התא. יחד. כל אחד ביד אחת, הרמנו את הילד מהחולצה. שני אגרופים היו מוכנים להכות. ואז, בו זמנית נירגעונו. בראד עזב את הליד והתיישב קובר את ראשו בידיו. אני זרקתי את הילד על הכיסא והתיישבתי. כל התא היה המום. הילדות כנראה רצו להגיד תודה. בראד הרים את עיניו מידיו. הוא הסתכל עלי. גם הוא חשד במשהו.
נעצנו עיניים אחד בשני- אדןם-שחור בחום-שחור
אופל לא כל כך נורא.


-----------------------------
בבקשה תגובות

		הפרק הבא