הרס עצמי

ויתור זכויות יוצרים: כל הזכויות על הדמויות וסדרת בני הנפילים שמורות לקסנדרה קלייר ואני לא מתכוונת להפיק מהפאנפיק כל רווח כספי.

זה היה אחד מהימים האלו, שקליירי חשה כאילו היא חשופה לעיני כל. אפילו המבט של סיימון נראה כמאשים אותה. בימים כאלו היא העדיפה להישאר לבדה בחדר. היא חששה להגיד משהו שיסגיר אותה; את הסוד המלוכלך שלה. היא חששה להביט בג'ייס וחששה שלא להביט בו. היא חשבה שהיא משתגעת. ואולי, במובן מסויים –היא באמת הייתה משוגעת. היא הרגישה כאילו כל פעולה מסגירה אותה, דוחקת אותה לקצה התהום. 
"בשם רזיאל, קליירי! את נראית כאילו שאת הולכת להתעלף בכל רגע. הכל בסדר איתך?" איזבל שאלה והרימה את גבותיה –שהיו תמיד מסודרות בצורה כזו שגרמה לה להיראות ביקורתית.
קליירי הנהנה בראשה. היא חיכה חיוך מאולץ. המחשבה שאיזבל חושדת הייתה תחושה חזקה מידי; מאיימת מידי. "קצת עיפה. אני הולכת לנוח."
היא נכנסה לחדרה והביטה דרך החלון. הפרחים בחוץ היו על סף קמילה. היא חשבה שזה יפהפה בצורה פואטית משהו. קליירי סגרה את התריסים, כיסתה כל חריץ. היא ידעה היטב שהצללים היו הנתינים של האור, לא של החושך. צל לא יכול להתקיים ללא אור. 

בלילה, הצללים קראו לה לבוא. היא ידעה את זה אפילו מבלי לראות את חשכת הלילה. אך היא סרבה. היא לא תפגוש אותו. לא היום. לא כשהיא רואה בראשה את איזי, אלק, סיימון, לוק ואמא שלה קוראים לה "מטונפת". 
היא רצתה לראות אותו, היא רצתה להרגיש אותו. והיא ידעה בבטחון מלא שהיא לא תוכל לחיות בלעדיו. היא ידעה שאם זה יוודע לעולם, זה ישפיע על כל הסובבים אותה. כל הסובבים את ג'ייס. אולי הגורל שלה הוא להקריב את האושר שלה עצמה.
אולי... אולי... אולי...
התודעה שלה הייתה מוצפת במחשבות. אלו היו קולות שונים שדיברו ללא הפסקה בראשה. אך מרוב רעש היא לא הייתה מסוגלת להקשיב לדבר.
כל מה שהיא רצתה לעשות, הוא לקחת את השלט של העולם, וללחוץ על השתק. 
רק לעצום עיניים, בדממה מוחלטת, פשוט להיות.

ג'ייס חיכה לה עד עלות השחר. הוא ראה אותה; את הפנים החיוורות שלה, השקעים הסגולים מתחת לעיניים, הפראנויה שהכילה. הוא ידע שהיא לא תגיע. ובכל זאת... בכל זאת... הוא היה חייב להיות שם. בשביל שביב התקווה הקטן, הוא היה חייב להמתין למענה. הוא ידע שהיא מפחדת, הוא ראה עד כמה ליבה באמת עדין, הוא ידע שהיא נשברת. התפקיד שלו היה לאחוז אותה חזק, לאחות את הרסיסים. הוא סירב להרפות. הוא ידע שאם יעזוב עכשיו, הכל יגמר.
הוא חשב עליה בזמן שישב בחדר החשוך. במשך כל היום, הדבר היחידי שרצה לעשות הוא לחבק אותה חזק. הוא ידע שהיא חזקה. היא הייתה הבחורה החזקה ביותר שהכיר. אבל בסופו של דבר, היא עדיין היתה, ועודנה, בחורה. בחורה עם רגשות, וחששות –כמו כל אחת אחרת. רק שלא כמו אחרות, היא הייתה צריכה לשאת על כתפיה עול כבד מנשוא. קליירי נאלצה להתמודד עם דברים שלא הטרידו את מוחם של אנשים אחרים. ועד כמה שהייתה חזקה, לכל דבר היה גבול. והגבול שלה היה על סף קריסה. 
הוא תהה לעצמו מה היא עושה כשהיא לא לצידו. האם היא כורעת, מוחצת את כפות ידיה זו בזו, ומתחננת בפני האלוהים שלה? מחננת שיסלח? 

ג'ייס הביט בזרועו. אצבעותיו שוטטו על הורידים כמעט בריחוף. הוא חשב שיש משהו מחריד ויפהפה בכך שהוא יכל להרגיש אותה בתוכו גם כשהיא רחוקה.

קרני השמש הצורבות והרעשים שהעידו על כך שהבית מתחיל להתעורר לחיים אמנם אמרו שהגיע הבוקר, אך עבור קליירי זה היה רק עוד חלק מהיום הבודד שהרכיב את חייה לאחרונה. 
היא כמעט ושחכה כיצד מרגישים כשישנים. 
היא פתחה את התריסים שהשמיעו צליל צורם של חריקה, והביטה בעגמומיות באור הבוקר. היא ידעה שהם לא יכולים אחרת. והיא בכלל לא רצתה אחרת. היא סירבה לקבל משהו אחר. כל עקצוץ שעבר לה בגב רק הדגיש עד כמה היא להוטה. היא רצתה שיגיע הלילה יותר מכל דבר אחר. היא לא יכלה לחכות לקבור את ראשה בחזהו, לטוות בעזרת אצבעותיה מסלול על גופו, להטביע את חותם שפתיה...
כששכבה בלילה על המזרן הנוקשה, לא יכלה שלא לתת לשמו להדהד בראשה.
ג'ייס.
ג'ייס.
ג'ייס.

זו הייתה תבנית מוכרת.
קליירי הייתה נכנסת למצב של חרדה וייאוש פעם בכמה זמן. אף פעם לא שקעה בזה למשך זמן רב. הם תמיד המשיכו. הם לא יכלו אחרת.

הוא היה שלה והיא הייתה שלו. זה תמיד יהיה כך.
***
הם המשיכו בדרכם המעוותת, עם נשיקות גנובות, מבטים יוקדים, מתחבאים מהעולם. לוחשים, עורגים, מחכים, עד הרגע הנכון.

מזכירים גרניט ורוח –חולשתם הגדולה ביותר היא הם עצמם. 
עומד איתן, כנגד הרוח שחובטת בו שוב ושוב, הגרניט נשאר נחוש. במהלך הזמן, חזית האבן נשחקת, הקצוות מתרככים, מתנקים. 
כוחה של הרוח ממכר, מושך. אי אפשר לעמוד בפניה, לעצור אותה, מלבד הסלע חסר הניע. 
משתווים זה לזו, הם בהפסקת אש, מתקדמים באותו הקצב.

לוחשים, עורגים, מחכים.

הם נפגשים בחשכה, צועדים בחרישיות במסדרונות האפלים כדי למצוא נקודת היפוך. לחישות של אהבה, נשיקות רדופות, ושבילים של טביעות אצבעות ממלאים את החדר, מאלצים את הכל לצאת מלבד ההבטחה שהם יעברו את זה.
הם ניסו לחיות זה בלי זו, אך נכשלו. אין להם ברירה. הם משתהים כאן, בלימבו בין הנכון והשגוי. 
מתכחשים לאהבתם, או מתמוססים בתוכה.

לוחשים, עורגים, מחכים.

יום אחד, אולי, הם יתעייפו מכך. 
הגרניט עלול להתפורר מטה אל תוך ערימה של חול, או שהרוח תהפוך תשושה מלהמשיך בנתיב שלעולם לא תוכל לנווט בו, ותשנה את כיוונה באופן קבוע. המחשבה לעולם לא עולה בדעתם. שום מחשבות על העתיד אינן מטרידות את מוחם כאשר הם ביחד, בצורה הזאת. שום מחשבות על כך שאהבתם עלולה להיות זריזה, מאירה וקטלנית כמו ברק.

לוחשים, עורגים, מחכים. 

שני הפכים, ין ויאנג, מתאימים האחד לשנייה בהרמוניה מושלמת.
האחד שומר בזהירות את רגשותיו מתונים, נסתרים מאחורי מסכה של ציניות, האחרת מציגה את רגשותיה השוצפים לעיני כל. 
הנער, עיקש ולא ניתן לכיפוף כמו ברזל, והנערה, עקשנית לא פחות, אך בעלת יכולת הסתגלות לסיטואציות שונות ומשונות.
הבלונדיני הקפוא ואדומת השיער הבוערת.
אח ואחות.
וכך הם ממשיכים.
לוחשים, עורגים, מחכים.
לוחשים, עורגים, מחכים.