סיפורה של רנן משי

"רנן, קומי!"
זאת הייתה אמא שלה, שניסתה להעיר אותה בפעם החמישית.
"מה אמא? למה לקום?" שאלה רנן בעייפות.
"כי אנחנו הולכות לעשות קניות, לשנת הלימודים שלך. אמרתי לך, כבר שמונה פעמים!"
"טוב." אמרה רנן, והחלה לחפש את הבגדים שהכינה להיום.
בינתיים בסלון, ישבו עופר ואבא של רנן, ודיברו על הוגוורטס (ואיך אפשר, בלי כמה עצות לשנה השלישית).

מילי עמדה על הכיסא בסלון, וצעקה על האם- שתקנה לה שמלה יפה.
כשרנן ירדה במדרגות הסלון, מילי ירדה מהכיסא, רצה אליה, והתחילה לשיר; "אני הולכת לקבל שמלה יותר יפה משלך."
"זייפנית." סיננה רנן בעצבים, והחלה לזמזם את אחד מהשירים האהובים עליה.
"רנני? יופי התלבשת. בואי, אוכלים ארוחת בוקר, ואז ונצא לקניות."
"בסדר." אמרה רנן.
"עופר, נימרוד ומילי- בואו לשולחן!"

כשכולם ישבו בשולחן, מילי החלה להשוויץ בשמלה שהיא חושבת שתקבל; "היא תהיה ורודה עם פרחים ו..." החלה מילי להגיד. "מי אמר שתקבלי שמלה?" שאלה האם.
"את אמרת שתקני לי שמלה!" צעקה מילי, "סתיו, בואי נקנה לה שמלה. במילא אין לה מה ללבוש לארועים." אמר האב.
"טוב." אמרה האם.

*****

שסיימו את הארוחה, יצאו ל"קלחת הרותחת" ומשם לסמטה. "צריך לקנות לכם את הספרים." אמרה אמא, בעוד שהיא קוראת את רשימת הדברים שצריך לקנות לבית ספר.
הם נכנסו לכרך ודף בע"מ, וקנו את הספרים. "אמא, הבטחת שתקני לי שמלה!" "שקט, מילי." כעסה עליה רנן.

"אמא, אני יכול לקבל מטאטא חדש?" אמר עופר "אולי אש המחץ?" שאל עופר בהתרגשות, "נראה." אמרה האם בטון, שמסמן שהשיחה נגמרה. "עכשיו צריך ללכת לאוליבנדרס, לקנות לך שרביט. חמודה שלי." אמרה האם לרנן. "מגניב!" אמרה רנן בהתרגשות, וחזרה לזמזם שירים.

הם נכנסו לחנות והמוכר אמר- "שלום, אני ג'ון. אני מחליף את אוליבנדרס. אתם יודעים, הוא לא כמו שהוא היה פעם." מלמל  המוכר.
"ובכן, מה יש לנו כאן?" אמר המוכר. "זאת רנן משי." אמרה האם. "בסדר, רנן משי," אמר הוא. "אני חושב שיש לי את השרביט בשבילך."
"יופי." אמרה רנן בהתרגשות, והביטה במוכר שניגש אליה, "נימי לב של דרקון." רנן נופפה בשרביט באוויר, והקופסאות נפלו ועפו.

"לא. זה לא זה." אמר ג'ון. "הנה, בבקשה. אולי זה." אמר. "פרוות חד קרן." והושיט לה שרביט יפה, שהזכיר קצת מיקרופון סגול. "זה שרביט מיקרופון חדש, שמתאים רק למישהו מיוחד." אמר ג'ון, והושיט לה את השרביט.
"וזה באותו מחיר." ציין ג'ון. רנן נופפה בשרביט, ואור הופץ עליה. "זה השרביט שלך." אמר ג'ון בחיוך.

אחרי זה, הם עברו בהמון חנויות אחרות (אמא, מתי תקני לי את השמלה?), וחזרו הביתה.
"זהו, חמודה שלי." סיכמה האם, "מה שנשאר זה לחכות שבועיים. עד לזמן שתיסעי להוגוורטס."

הפרק הקודם		הפרק הבא