גאוות משפחת מאלפוי

נרקיסה מאלפוי מאז ומתמיד הייתה אישה גאה. גאה במעשיה, גאה במשפחתה, גאה במקום מגוריה ובכלל, גאה בחייה. אך בתוך תוכה משהו נרקב. היא ידעה שהמצב לא ימשך כך תמיד. כאשר גילתה את העובדה הצפויה והמצערת שבעלה הינו אוכל-מוות, לא הייתה יכולה נרקיסה לעשות דבר מאשר לעמוד מנגד, ולשתוק. הרי היא תמיד הייתה גאה, והתפרצות זעם לא נורמאלית הייתה שוברת את התדמית החזקה שהיא בנתה לעצמה. לכן, היא השאירה את בעלה כפי שהוא, בעוד בפנים היא החלה להשבר. הגאווה הטהורה שלה עמדה במבחן פעמים רבות, אך גם נרקיסה מאלפוי מרשה לעצמה להסדק. בעוד לוציוס שובר את ראשו על ריצוי אדון האופל, ישבה נרקיסה על כורסא אכולת עובש בפינת חדר המטבחים. היא לעולם לא הייתה נכנסת לחדר זה בסיבות הרגילות, אך הסיבות כרגע אינן רגילות כלל. היא החלה ללעוס את לשונה, דבר אשר נהגה לעשות במצבי לחץ. היא נעמדה בתנועה חדה, והחלה ללכת בנוקשות לחדר השינה. בתנועות מחושבות וקשות היא הוציאה מזוודה ישנה וחבוטה מהארון, והחלה לארוז את חפציה. עיניה פעורות באימה לנוכח הפעולות שהיא מבצעת. היא החלה בהכנסת שמלות ערב מפוארות, אך הוציאה אותן במהירות כאשר הבינה שלמקום אליו היא הולכת, לא נדרשות שום שמלות נוצצות. לאחר מכן הכניסה בגדים פשוטים; גלימות בצבעים ירוק איזמגרד, ארגמן וחום; שמלה אפורה-בהירה ומחויטת; ומעט תכשיטים למען התענוג של נרקיסה בלבד. 
"מה את עושה?" היא שמעה לפתע קול קר מאחוריה. היא הסתובבה, ובפה פעור ופנים חיוורות היא ראתה את בעלה, לוציוס. פניו היו אדומות למחצה, עיניו נראו עייפות ושקיות בצבצו תחתיהן ונדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. "נרקיסה, תעני לי." הוא אמר בקול עמוק ורועד. לנרקיסה לקח מעט זמן לענות, ובעוד בהתה בעיניו המותשות בחרדה היא פתחה את מנעול המזוודה ותנועה כמעט אוטומטית. 
"א-אני... אני תכננתי..." היא גמגמה ובתנועה נוספת היא פתחה את המזוודה על צירה באימה. היא לא התכוננה לרגע הזה. 
'זאת הייתה טעות.' היא חשבה. 'זאת הייתה טעות!'
"תקשיבי לי טוב." הוא אמר בקול אימתני. "את לא עוזבת. בשום פנים ואופן. אני לא ארשה לך-"
"לוציוס, אני-" היא החלה לומר, אך קולו של לוציוס התגבר על שלה.
"את לא עוזבת, את שמעת אותי? אני נתתי לך בית! אני נתתי לך כסף! אני הלבשתי אותך בשמלת הערב המחורבנת שלך!" הוא אמר, רוק ניתז מפיו וריח נוראי נדף ממנו. "הכל אני נתתי לך! אפילו ילד הייתי מוכן לעשות בשבילך, למרות שלא רציתי!" הוא צעק ופניו נהיו סגלגלות.
"בדיוק, לוציוס. אנחנו עשינו ילד. אנחנו הבאנו אותו לעולם. אני דאגתי לו, האכלתי אותו. אתה היית בצד. אתה לא עשית כלום! ועכשיו, בשביל לרצות את האדון שלך-" היא עצרה לכמה שניות כאשר ראתה את עיניו נפערות בכעס, " -אתה נתת את הבן שלך!" היא צעקה בזעם, בעוד הדמעות חונקות את גרונה. בתנועה חדה נוספת, כאילו מתנגדת לעקרונותיה, היא סגרה את המזוודה ונעלה אותה בקול נקישה. היא הרימה אותה בכבדות, ופנתה אל היציאה.
"לא את לא!" קרא לוציוס והתנפל מאחוריה. הוא תפס אותה בגרונה, פניו רעדו בשיגעון מוחלט וידיו החלו להאדים מהלחץ שהופעל עליהן. הוא הטיח את נרקיסה אל הקיר, וגבה פגע בו בגסות ובקול חבטה איום. 
"שתק!" נשמע פתאום מדלת החדר, ולוציוס קפא במקומו. נרקיסה נמלטה מידיו וברחה אל הקיר הנגדי. על סף דלת הכניסה עמד לא אחר מאשר דראקו, שרביטו מונף באוויר ומכוון אל אביו. הוא קרס אל הרצפה, דמעות פורצות מעיניו וזולגות אל הרצפה הקרה של החדר. אימו מיהרה להתיישב על ידו, חיבקה אותו חזק, וכאשר שרוולו של בנה האהוב והעדין נחשף והיא ראתה את הסמל המקולל, היא לא הייתה יכולה לעשות דבר מאשר להביט הצידה ולבכות.