הם אהבו באמת

כל הזכויות שמורות לי :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

השניים הביטו אחד בשנייה בכמיה נצחית, יודעים שלעד יחיו בנפרד.
החיים הם קרוסלה שמסתובבת ולא עוצרת לבקשת נוסעיה, אלא רק לרצון עצמה. אם תנסו לרדת ממנה תפלו ותרמסו מתחתיה.
הוא ליטף את לחייה ולחש לה מילים מרגיעות, מנסה למנוע ממנה להתחיל לבכות, אך הגורל אכזר, והוא מתחיל לבכות בעצמו.
התפקידים מתהפכים.
היא מנסה להרגיע את האיש היושב ממולה, שפרץ לפני רגעים אחדים בבכי תמורירים.
הם הביטו אחד בשני בתהייה, חושבים לעצמם מה זה שממולם יעשה לאחר הפרידה הזו. הם החליטו לזנוח את המחשבה הזו לאחר שלא הצליחו לשאת אותה בתוכם יותר.
היא נפלה אל תוך ידיו המגוננות, או לפחות כך חשבה קודם.
הכל השתנה.
אם הם יהיו ביחד ויתגלו התוצאה תהיה גזר דין מוות.
לא, הם לא יהיו יחד. לעולם לא.
היא הביטה בעיניו. "אנחנו לא... נתראה יותר לעולם."
"החל ממחר." הוא השלים אותה בקול שקט, אך סדוק מבכי.
"אחרת נמות." היא מלמלה.
"אני... אני אוהב אותך." הוא לחש.
"משפחתך היא משפחה טובה; היא תמצא לך אישה אחרת." הו, כמה כאבו לה המילים האלו.
"אף אחת לא תשתווה לך." הוא התעקש בקול שבור. "לעולם לא אנשא לאחרת."
"גם אני לא אנשא לעולם." היא לחשה, ונתנה לדמעות לפרוץ. הבכי שטף את לחייה וגרם לה לרצות לצרוח על מזלה הנורא: נקודת האור היחידה בחייה נלקחת ממנה באכזריות, נלקחת ממנה ללא הסבר טוב מספיק למעשה הזה.
הם הביטו זה בעיני זו והחלו צועדים אחורנית בתיאום מושלם, נעלמים בסמטאות.
וברגע אחד השניים הפנו את גבם לאותה הנקודה בה ראו את השני לאחרונה והחלו לרוץ. לברוח.
לברוח מכל האכזריות בחיים, לברוח מהתסכול והכעס שגרם לאחרים להפריד ביניהם. לא הייתה לאנשים סיבה אנושית להפרדה בין השניים. הסיבה שלהם הייתה הקנאה. הם קינאו בקשר המושלם בין השניים, באהבת האמת, שהם לא יזכו לקבל. הם לא יוכלו לאהוב, והם רוצים למנוע מאחרים להצליח לעשות כן.
הבריחה לא הצליחה לעזור להם כלל בימים הבאים, בשנים הבאות. כל מה שהם רצו היה לראות שוב את הפנים של בן זוגם, את הפנים שכמהו לראות כל חודש בשנה, כל שבוע בחודש, כל יום בשבוע, וכל שעה ביום.
עד שיום אחד, בסמטא חשוכה, שתי העיניים שלה פגשו בשתי עיניו שלו. והצבע הירוק פגש בצבע החום והוכיח אהבת אמת.
לא משנה כמה שנים עברו, הם תמיד יזהו אחד את השני.
והם החליטו לא לתת לחוק להשפיע עליהם. הם אחזו זה בידיה של זו וברחו, הפעם שניהם לכיוון אחד.
שניהם לאותו מקום, אל הגלות, שם יוכלו לחיות בנחת, להתחיל את חייהם מחדש.
חבל שלא היה להם אומץ למעשה הזה עוד קודם.
אך כשהגיעה ההודעה שהשניים ברחו יחדיו, החלו הקנאים לחפש אחר הטובים מהם, אחרי השניים שוויתרו על הכל תמורת האהבה.
והשניים נמצאו, מאחר שלא התרחקו מספיק, לא חשבו שינתן צו חיפוש לחיפוש בגלות.
והקנאים חייכו אל השניים, שנייה לפני שהם הובלו אל מול כיתת היורים, והשמיצו אותם. השמיצו את אמונתם לאהבה, את המוות המשפיל שנקלעו אליו.
אך השניים היו מאושרים, דבר שגרם לקנאים לזעום.
השניים היו מאושרים, כי מיצו את חייהם עד תום, כי נהנו ואהבו את מה שעשו כשהיו ביחד. הדברים נראו פתאום חיוביים כשהם עמדו אחד לצד השני, כשהם היו ביחד.
והם שמחו, ראו את הטוב שבמצב. הם יכלו להחזיק ידיים ברגע הירייה. הם יכלו לחוות את המוות ביחד ולהיקבר יחדיו. הם יכלו למות, אך שום מוות לא יפריד ביניהם.
כי זאת הייתה אהבת אמת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ת"ב?
(תגובות בונות...)