גילדרוי לוקהרט - האמת

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

גילדרוי לוקהרט הוא אחד שאנשים השנואים ביותר בתולדות הקסם. או לפחות ככה הוא היה חושב, אלמלא קרה מה שקרה.
הא היה איש מצליח, איש שהחיים שלו כאילו החליטו להיטיב עמו ולסלול לו שביל מזהב הישר אל התהילה.
אך שבילים מזהב הם שבילים שלעולם לא תדע להעריך, ולבסוף הם יקרסו עליך.
כן, גלדרוי לוקהרט חווה זאת על בשרו.
אבל נתחיל מההתחלה.

גילדרוי נולד כילד מסכן.
מסכן בעיני משפחתו המורחבת, שדאגה להבהיר זאת להוריו בכל ביקור משפחתי.
מסכן בעיני הכתבים שבאו לראיין את המשפחה הזקוקה לכסף שנתנה להם להיכנס ולהכפיש את שמם, בשביל תשלום הגון.
מסכן בעיני העולם, שפתחו את העיתונים וריחמו על אותו הילד, בבית העומד ליפול, הילד שאומרים שהוזנח על ידי משפחתו במאבק היום יומי לשרוד.
אבל גילדרוי לא רצה להיות מסכן. הוא חשב לעצמו, בלילות, מה היה עושה אם היה לו כבוד עצמי, אם היה לו משהו שיגרום לאנשים לרצות בחברתו.
לפעמים הוא היה מדמיין את עצמו כסלב, סלב שכל העולם מעריץ, אדם שרצים אחריו ילדים עם פנקס ועט ומתחננים שיחתום להם.
אך אז הוא היה נאנח בשקט, כשהוא יודע שאולי הזדמנות חייו הנעלה תהייה הרשות לטאטא מהרצפה את השברים של כבודו העצמי הרמוס.
החיים של גילדרוי, הוא ידע, שקועים עמוק בזבל.
אבל הגורל לא התכוון להטיב עמו, והחל לשנות קצת את התפאורה. הרי לאט לאט הוא החל להתרגל לכל הקשיים שבלהיות ילד מסכן, שבלהיות הילד שכולם זורקים עליו גוזים ברחוב, כדי שיוכל לקנות לעצמו 'כיכר לחם'. האנשים אומנם חשבו שמצבו של גילדרוי אנוש למרות שזה כלל לא היה כך, אך גילדרוי החשיב זאת לדבר מועיל, בשלב מסויים.  בכל זאת, הוריו לא יכלו לו להרשות לעצמו לקנות לעצמו ממתקים בחנות הקרובה לביתו, מפני שהם היו צריכים לחסוך את הכסף לדברים חשובים יותר.
כן, בשלב הזה החלה הנפש הערמומית להתפתח בתוך תוכו של גילדרוי, מבלי ידיעתו. במהלך השנים הבאות היא הפכה לחלק ממנו. וזה היה הדבר, שהחל לסלול לו את מסלול הזהב, גם עם חסרים כמה ברגים בדרך. גילדרוי החליט שהוא מזלזל בערכם של אותם ברגים ועולה על אותו המסלול, מחליט שאין לו מה להפסיד.
כן, הוא מצא את עצמו מעולה בלחשי זיכרון. לחשי זיכרון, שמחקו בדיוק את התקופות שרצה למחוק ושינו שמות וזיכרונות. הם היו הדבר שגילדרוי חיבב יותר מכל, מאחר שהצליח לחדור לזיכרונות של המנהלת ושל סגל המורים בבית הספר בו למד ולשנות את הזיכרונות כך שההורים האחרונים שביקרו ושילמו על הלימוד של בנם הפכו להיות הוריו של גילדרוי. וזה היה, כבל הזהב הראשון, הראשון בבניית המסלול של גילדרוי. הוא התחיל להראות את רשעותו הציבור.
וזה המשיך.
הוא גילה את השיטה כמועילה והשכיח מהמורים המוגלגים המסכנים בבית הספר, (הוא עדיין לא הגיע לגיל אחת עשרה) את שיעורי הבית שחילקו, כי לא חפץ בהכנתם.
הוא גם לא היה חכם במיוחד.
במהלך השנים הבאות הוא השתמש בקסמי זיכרון כדי לגרום למעשים של אחרים להיזכר כמעשיו שלו, בדרך כלל מעשים שדרשו תשלום, כי לרוב לא היה לו כסף לשלם על פריטים מסויימים.
אבל החיוך שהופיע בדרך קבע לאחר שקסם קסם זיכרון על מישהו תמיד דהה לאחר שניות ספורות, מאחר שידע שלא עשה דבר מיוחד, דבר שאף אחד לא עשה לפניו. או לפחות מעטים.
אך אז חלפה מחשבה בראשו: למה לא לעשות משהו גדול?
הרי הוא יכול להיחשב גיבור היסטורי אם יעשה קסם זיכרון על אדם חשוב.
החיוך המתעקל החל לעלות על פניו, והוא ידע.
הוא ידע שברגע שהחיוך הזה עולה על פניו אין דרך חזרה.
והוא התחיל לסלול את שביל הזהב שלו ביתר מהירות.
העיתונים התמלאו כתבות אחרות על גילדרוי לוקהרט. כתבות גבורה.
זהו, חשב לעצמו אז. זהו מקומי בתכני העיתונים.
והמחשבות המתוקות שלו על היותו סלב התממשו. ממש כמו שחלם, כשיצא מביתו חיכו לו המוני מעריצים שהתחננו שיחתום להם, והוא היה חותם בחיוך רחב, שמאוחר יותר נהיה הסמל שלו בחברה.
הוא אהב את עצמו יותר מכל דבר אחר, והסתנוור מתהילתו ואינו שם לב למסלול המתחיל לחרוק מתחת לרגליו, מהעומס הכרוך בחמדנות ובתאווה לעוד.
היותו מורה בבית ספר המכובד ׳הוגוורטס׳ גרמה לו להחליט שהוא כל כך חשוב, עד שהמסלול שלו יחזיק מעמד עוד כמה שנים טובות, לפני שיזדקק לתיקון.
והוא טעה. הו, כמה שהוא טעה.
אז, בהוגוורטס, החלה מגיפת ההאבנה שהשתחררה מחדר הסודות לאבן ילדים ונראה שסגל המורים עומד להיות הבא בתור.
גילדרוי החליט שהוא מסכן את חייו כשהוא נמצא בבית הספר, וזהו השלב בו הוא צריך להיעלם ולחזור מאוחר יותר, להפעיל קסם זיכרון על מי שיציל את המצב, אם המצב ינצל בכלל.
אך אז מסלול הזהב קרס סופית.
בזמן שגילדרוי ארז את חפציו במהירות הוא לא שם לב לשני הנערים שהתגנבו לחדרו, עד ששיתקו אותו בשרביטיהם. 
והוא נגרר אחריהם אל חדר הסודות, אל תוך הסכנה.
טוב, חשב לעצמו בניסיון להיות אופטימי, בעודו נגרר. לפחות ככה אולי להפעיל עליהם קסם זיכרון ולברוח, לספר לשאר המורים איפה חדר הסודות כדי שיטפלו בנחש הארור.
אך גשר הזהב מהגורל כבר לא היה שם כדי לחפות, כדי להעניק את הניצחון.
גילדרוי פשוט לא שם לב לכך שהשרביט היה שבור והודבק בנייר דבק, אחרת לא היה נוגע בו. מתנה מהגורל.
בשנייה האחרונה שלו כאדם שפוי, ראה גילדרוי קרן אור פוגעת בו, ושמע רעש אדיר של ריסוק.

כשקם מצא עצמו שוכב על מיטת חולה, כשאישה עם סמל בית החולים ע״ש הקדוש מנגו על דש חולצתה רוכנת ממולו ובודקת אותו.
הוא החל למלמל מילים חסרות משר, מנסה להבין מהו המצב שנקלע אליו.
לבסוף, כשהבין איפה הוא נמצא, הוא החל לפטפט, שוכח את התקופה שנשכחה ממנו ולקחה עמה את שפיותו.
״רוצים חתימה?״ היה שואל את העוברים ושבים. ״הן שוות הון!״
אך נראה כי האנשים היו מביטים בו בשעשוע, ומרימים את מבטם אל השלט בכניסה, שהוסתר מהחולים באגף: ׳בלתי שפויים׳.
ככה המשיכו חייו של גילדרוי לוקהרט להתנהל, כשהוא תמים ונחמד, שונה לגמרי מהאדם שהיה קודם לכן.
ואולי, אם לא היה מאבד את שפיותו, הוא היה נכנס לאזקבאן. 
ואולי, אם לא היה מאבד את שפיותו, הוא היה שוקע בדיכאון, על כך שאינו מפורסם ומוכר יותר.
ואולי, אם לא היה מאבד את שפיותו, הוא לא היה נהנה מהחיים כמו שנהנה מהם כשהיה בלתי שפוי, נטול דאגות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

ת"ב?
בבקשה! זה ממריץ אותי לכתוב עוד פיקצרים בסדרת ה-"אמת"!