משאלה שהתגשמה

הוא התקרב אלי, יכולתי להרגיש את נשימתו העדינה על צווארי ואז הוא נשך.

בהתחלה זה כאב אבל ידעתי שזה יכאב ובכל זאת רציתי את זה ואז הכאב נרגע למן תחושה רגועה כזאת, נעימה, זורמת בגופי, קצת מדגדגת והכול נפסק.

הוא שיחרר את צווארי והתרחק לאט. מנגב את פיו שעוד נטף דם, הדם שלי. "איך היה? טעים. נכון?" שאלתי בחיוך קטן, מתגרה, הוא שלח לעברי הנהון מאשר אך כמעט בלתי מורגש, עדיין מסתיר את פיו בידו. "אתה יודע שכבר אין כמעט צורך שתסתיר את הניבים שלך מפני. עוד מעט גם לי יהיו כאלה," שלחתי לו חיוך מפתה.

"כן, אבל עוד אין לך ולפי הספר כל עוד אין לך ניבים את בת-אנוש" הוא השיב להתגרות שלי באותה רצינות חמודה שגרמה לי להתאהב בו.

התקשתי להאמין שהחמוד הרציני שמולי יהיה הנסיך שלי כשתהליך הפיכתי לערפדית יסתיים. התקשתי להאמין שמכל הערפדיות היפיפיות שיכל לבחור בחר בי בת-אנוש ובזבז עלי את הנשיכה היחידה שהותרה לכל ערפד במשך כל חייו! "אז מה , נסיכוש , אתה בא לאכול ארוחת ערב?" שאלתי אותו בחיוך. שנינו ידענו שהוא לא באמת אוכל. הוא עושה קסם העברה פשוט ומעביר את האוכל למטבח של בית מחסה כל שהוא.  כזה הנסיך שלי, עוזר לכולם בכל הזדמנות.

ירדנו שלובי זרועות למטבח.

		הפרק הבא