טדי

זו הייתה שעה מאוחרת בלילה גשום שהשמיים הכהים בו החשיכו את רחובות לונדון הגדולה.

טדי ישב בסלון בית משפחת פוטר והביט במבט מזוגג על הדרך אותה עוברות הטיפות שזלגו על החלון.

הוא השפיל את מבטו ונתקל בתמונה שהחזיק בידו.
דמעה זלגה מעיניו והוא ניגב אותה בגב ידו.

הוא הסיט קווצת שיער בצבע ירוק שבדרך השתנתה לצבע צהוב חולני ושוב עקב במבטו אחר התנועות אותן האנשים המצולמים מבצעים כפי שעשה אלפי פעמים לפני כן.

איך אתם יכולים לחייך? שאל בראשו את האנשים בתמונה, אבל הם לא השיבו.

האיש בעל החיוך הענקי עדיין חייך ונופף למצלמה, בעוד האישה בעלת השיער הסגול והקוצני עם החיוך הגדול יותר מזה של בעלה קופצת על גבו בתנועה של 'שק קמח'.

טדי נענע את ראשו בחוסר הבנה ושב והרים את מבטו אל הטיפות הזולגות על החלון, שקוע במחשבות.

לפתע שמע תזוזה מאחוריו.

הוא סובב את ראשו בחדות וראה את הארי נשען על משקוף דלת הסלון, בוחן את טדי.

עדיין שותק, הארי התיישר והתקדם לעבר שידה שעמדה בפינת החדר. הוא פתח את אחת מהמגירות הרבות בה ושלף דבר מה שטדי לא הצליח לראות מכיוון שראה רק את גבו.

הארי הסתובב לבסוף כשבידו פיסת נייר ישנה.

הוא התקרב לטדי. "פנה לי מקום." אמר בחיוך.

טדי חייך גם כן וזז הצידה.

הארי התיישב באנחה והיטיב את משקפיו על אפו. גם הוא החזיק בידו תמונה של הוריו וגם הם באורח פלא נראו מאושרים וחסרי דאגות לגמרי.

"אנחנו כולנו משפחה אחת גדולה, אתה יודע." אמר. "ג'יימס, אבא שלי, מינה את סיריוס לסנדק שלי ורמוס, אביך, מינה אותי לסנדקך."
"אתה לא מתגעגע?" שאל טדי.
"מובן שכן!" נאנח הארי שוב. "בכל רגע מחיי." אמר וקמטיו העמיקו טיפה כשחשב. "אני שמח, אבל עדיין מתגעגע."
"גם אני." טדי חייך.
"אנחנו ממש דומים." צחק הארי והחל לדגדג את טדי שהתפקע מצחוק. הארי הזדרז לחסום את פיו בידו. "ששש...!" אמר וסימן באצבעו על שפתיו שקט. "אתה עוד תעיר פה את כולם!" אמר וחייך חיוך ענקי.
"אני?!" שאל טדי בזעזוע מזויף. "אתה זה שעושה פה את כל הבלגן!"
אחרי שנרגעו הארי הקיף את בידו את טדי. "יש לי ארבעה ילדים." אמר. "לא שלושה."
במקום לענות, טדי חיבק גם הוא את הארי. "כולנו באמת משפחה אחת גדולה." אמר בהרהור. "אבל זה לא מונע את הגעגועים."

הארי הרים את מבטו ונתקל גם הוא בטיפות הזולגות על החלון.
טדי גיחך.

"זה גם אף פעם לא ימנע..." אמר אחרי שתיקה ארוכה.