מעולם לא הפסיק לאהב אותה

אדם בעל שיער שחור ושמנוני, אף מעוקל וגלימה שחורה כלילה שעוטפת אותו, הלך בצעדים מהירים במכתש גודריק בשעת לילה מאוחרת. בתים רבים עוד הפיצו אור, וקולות דיבור וצחוק נשמעו מהם. זה היה ערב חג המולד, ורוב האנשים, יש לומר אפילו כולם, היו בביתם יחד עם קרוביהם, חוגגים את החג המיוחל. אבל לא סוורוס סנייפ. הוא התקדם בצעדים מהירים לעבר בית הקברות של מכתש גודריק. הוא עבר דרך שער הברזל החלוד, ונכנס לבית הקברות שהיה דומם לחלוטין מלבד עורבים שניצבו על העצים פה ושם. הוא כבר זכר בעל פה את הדרך לקבר שלה. כמעט בכל שנה היה מבקר אותה, בדרך כלל פעמיים. הוא שנא לראות את הקבר שלה צמוד לקבר של ג'יימס, כאילו מאז ומעולם היו שניהם ביחד. אבל הוא ידע שזה לא נכון. הוא היה שם איתה מההתחלה, ולא ג'יימס פוטר. הוא התיישב לצד הקבר שלה, לא לפני שהניח שם צרור פרחים. "לילי" הוא אמר בקול שקט. הבל קר יצא מפיו והתפוגג על המצבה שלה. "הבן שלך התחיל ללמוד בהוגוורטס בתחילת הסימסטר" אמר סוורוס בקול שקט. הוא הביט במצבה שלה בכיליון עיניים, כאילו ציפה שבכל רגע תצא ממנה לילי, תשב לצידו ותקשיב לו. אבל דבר לא קרה. "אני מודה שחשבתי, בסדר לילי, אני עדיין חושב, שהוא יהיר ושחצן. הוא ללא ספק קיבל את זה מאבא שלו" אמר סוורוס ושילח מבט עורג בקברו של ג'יימס. "אבל בדבר אחד כולם צודקים. באמת יש לו את העיניים שלך, לילי" אמר סוורוס וליטף את הקבר שלה. אנחה יצאה מפיו אך מיד לאחריה, חיוך.

"ביי, סוורוס!" אמרה לילי. היא הנחיתה נשיקה מהירה על לחיו הנוקשה של סוורוס בן העשר והסתלקה משם בצעדים חינניים, לעבר אחותה הרזה כמו מקל בעלת השיער הבלונדיני העכברי, שכבר קראה לה מזה זמן רב. שיערה האדמוני התנופף מאחוריה כמניפה בשעה שהסתכל עליה. הוא בהה בה עד שנעלמה לחלוטין מטווח ראייתו, ואז הרים את ידו, כמעט מתוך טראנס, ונגע בלחיו. הוא מישש אותה וחשב איך רק לפני רגע הילדה היפה בעולם הטביעה על לחיו, לחיו של סוורוס סנייפ, הילד הצנום והמוזר שגר בקצה שכונת העוני, נשיקה. הוא חייך חיוך רחב.  

"אני עדיין מתגעגע אלייך, את יודעת. אפילו שעברו אחת עשרה שנה, ואפילו שלא הסכמת לדבר איתי מאז שאני קראתי לך... את יודעת מה" אמר סוורוס ונאנח. "את מקווה שאת סולחת לי, לילי. הייתי כל כך טיפש, לילי. היית כל כך מטומטם" אמר ודמעות החלו להציף את עיניו. הוא נשבע שלא לבכות לעולם מעל קברה, אך שבועתו נראתה קשה יותר מאי פעם. "אני אוהב אותך" הוא אמר לסלע הגדול שמתחתיו הייתה קבורה גופתה חסרת החיים של אהובתו הנצחית. "אני אוהב אותך" הוא אמר שוב, הפעם בקול רם. משלא נשמעה תשובה הוא צעק "אני אוהב אותך!". כמה עורבים החלו לצווח. סוורוס טמן את פניו בכפות ידיו ולחץ אותן בחוזקה על עיניו, כמונע מהן לבכות. "למה היית כל כך טיפשה? למה הייתי כל כך טיפש?" אמר סוורוס בכול צרוד וחנוק מבכי. הוא הביט בקבר של ג'יימס.

"אוונס, תצאי איתי לנשף" אמר ג'יימס פוטר ומיד טס משם לעץ סמוך בסיבוב מרשים על המטאטא החדיש שלו, וחזר מיד ללילי. לילי וסוורוס ישבו מתחת לעץ בעל עלים רבים בצבע ירוק עז, ודיברו על אחד מהשיעורים האחרונים של פרופסור פליטיק, כשהוא הופיע. הוא בא בטיסה על המטאטא החדיש שלו, דגם חדש שיצא לשוק לפני שבועות ספורים, היישר מאימון הקווידיץ' שלו. סיריוס רמוס ופיטר באו מיד אחריו, כאילו היו כולם מגנטים שלא מסוגלים לזוז ממקום למקום לבדם. "כמה פעמים אתה יכול לשמוע את המילה לא ביום, פוטר?" אמרה לילי בכעס וסגרה את ספר הלימוד שלה בנקישה. סוורוס הביט בג'יימס בהתנשאות, אך לא יכל להסתיר את גאוותו. לילי אוונס מעדיפה את חברתו על פני חברתו של פוטר, הפוץ הנפוח. "על מה אתה מסתכל שם, סבר מאוס? ואל תדאגי בקשר לזה לילי, אני לא אפסיק עד שאשמע את המילה כן כתשובה" אמר ג'יימס פוטר. הוא חייך את אחד מחיוכיו המסנוורים שגרם לרוב בנות בית הספר לחייך חיוכים מטופשים ולצחקק ולילי להזעיף פנים, והסתלק משם על המטאטא שלו, מלווה בצחקוקים של חבריו.

אך למרות ששנאתו לג'יימס פוטר לא פחתה ככל שהשנים עברו, גם לאחר מותו, אלא להפך רק התעצמה, הוא עדיין היה עושה הכול כדי שלילי תהיה כאן, גם אם היא הייתה עם ג'יימס ולא איתו. כמה הוא התגעגע לצחוק שלה לאחר שאמר משהו שבאמת הצחיק. כמה סיפוק הרגיש בלהיות האחד שגרם לפניה לחייך ולצחוקה המתגלגל לפרוץ מגרונה. מאז שקרה לה בוצדמית, בסוף שנתם החמישית שלו ושלה בהוגוורטס, הם הפסיקו להיות חברים וכמעט שלא דיברו. סוורוס התנצל מיליון פעמים, ולילי, שהייתה ידועה כסלחנית מטבעה, הייתה קוטעת את סליחותיו ואומרת לו שוב ושוב שלעולם לא תסלח לו ושאין שום טעם שינסה. הוא ידע שזה יותר מזה. שהיא לא סתם הפסיקה להיות חברה שלו בגלל שקרא לה בוצדמית. היא פשוט לא חיבבה אותו יותר, את חבריו מסלית'רין, שלהם קראה לא פעם מרושעים, ואת התעניינות המוגזמת שלו, כפי שאמרה פעמים רבות, באומנויות האופל. הוא צפה בה כל השנה השישית, מבחין איך בלעדיו היא הרבה יותר פתוחה לאחרים, ולצערו הרב, גם לג'יימס פוטר. בהתחלה היא עוד סירבה לניסיונות החיזור הרבים שלו, שמעולם לא נפסקו, אך כבר מהשליש השני בשנתם השישית נראו סירוביה לחיזוריו קלושים יותר ויותר, ובסוף השנה השישית כבר התרוצצו שמועות מכל עבר שלילי וג'יימס זוג, שמועה שהתבררה כנכונה בתחילת השנה השביעית בהוגוורטס. כל פעם שראה במהלך השנה השביעית את ג'יימס ולילי הולכים שלובי ידיים במסדרונות, או מתנשקים במדשאות בית הספר, הוא הרגיש איך מישהו דוקר את ליבו בסכים שוב ושוב. לא היה אדם בעולם שהשתוקק יותר ממנו להיות ג'יימס פוטר בימים האלו. 

"תגידי את זה שוב, אוונס" אמר ג'יימס. "אני אוהבת אותך פוטר, מרוצה?" אמרה לילי וצחקה. "אולי תגידי את זה שוב פעם?" אמר ג'יימס וחייך אליה את אחד מחיוכיו הקונדסאים ביותר. "אוי, תסתום כבר" אמרה לילי והשתיקה אותו בנשיקה. סוורוס חזר לשקוע בספר שלו, בעוד קולות צחוקותיהם מהדהדים לידו. כמה מאושרים נשמעו. כמה אהב סוורוס את לילי, וכמה שנא את ג'יימס. והיה כמעט בלתי נסבל לראות את האדם השנוא עליו ואהובתו הנצחית ביחד. זה היה כאילו הגורל צוחק לו בפנים באכזריות. הוא ניסה להתרכז בספר שלו "אומנויות האופל- לחשים ושיקויים" אך הצליח רק להתרכז בקולה של לילי שהסכימה לומר בפעם האלף "אני אוהבת אותך, ג'יימס" והצליחה בפעם האלף לשבור את ליבו לאלף רסיסים מחדש.

סוורוס הביט מבט אחרון בקבר שלה. "הבטחתי לדמבלדור שאשמור על הילד שלך. אבל אני חושב שאם אני באמת רוצה לעמוד בהבטחתי אני צריך להבטיח לך, כי מעולם לא הפרתי אף הבטחה שהבטחתי לך, לילי. אז אני מבטיח שאשמור על הבן שלך. אני אשמור על העיניים שלך" אמר סוורוס והתרומם. הוא ניער מעליו את השלג שדבק לגלימתו והביט בקברה. "היה לך כל כך קשה לאהב אותי?" הוא לחש ומיד הרגיש את האשמה צורבת אותו. מובן שהיה לה קשה. לילי אוונס, הכוכב הזוהר, יחד עם סוורוס, המוזר בעל השיער השמנוני שהיה שקוע כולו באומניות האופל. הוא הביט בקברו של ג'יימס ולא יכל להסתיר כמה מושלמים נראו שני הקברים שלהם ביחד, ממש כפי שנראו מושלמים ביחד בעוד היו שניהם בחיים. שני הכוכבים הזוהרים, מוקד ההערצה של כה רבים. כמה מתאים היה שייצרו שני הכוכבים הזוהרים האלו כוכב זוהר משלהם. סוורוס הכריח את עצמו לצאת מבית הקברות בצעדים כבדים. הוא היה נשאר כל הלילה בבית הקברות, אילו זה היה תלוי רק ברצונו הנואש. הוא נאלץ לחזור בכוח לחייו שהיו ריקים מלילי, עמומים ומלאים בסבל. לפחות זה נשאר לו. הוא חיטט בכיסו בעודו הולך ברחובות מכתש גודריק והוציא משם תמונה, מעט מטושטשת וישנה. בתמונה נראו שני ילדים צוחקים. האחד לבש מעיל קרוע וישן מלא בטלאיים, בצבע חום בוץ, שהיה גדול בהרבה ממידותיו, ומכנסיים אפורות שמהן ביצבצו חורים מכל מקום, ושהיו קטנות עליו בהרבה. היה לו אף מעוקל ושיער שמנוני ועיניים אפורות וקטנות. לידו היה ילדה יפהיפייה בעלת עיניים ירוקות נוצצות ושיער אדמוני שהתפזר על גבה והתפתל בגלים משיים כמעט עד מותניה. היא לבשה שמלה תכולה שהבליטה את צבע עיניה. אבל זה לא מה שהיה יפה כל כך בתמונה. החיוכים של שני הילדים, היו קורנים כל כך, מסנוורים כל כך, שכל מי שצפה בתמונה הרגיש אושר וחמימות מתפשטים בו רק מלצפות באושר שנסוך על פניהם של שני הילדים האלו.