האחד באפריל

שם: האחד באפריל
כותבת: MagicalxMinx
מתרגמת: אני ^~^
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: פרדמיוני
ז'אנר: רומאנס פלאפי מאוד~
דירוג: PG-13
דיסקליימר: כל הזכויות שמורות לרולינג המלכה וואהו וזה~ D: וכל הזכויות על הפאנפיק שמורות לאריקה, הלא היא MagicalxMinx שלא טרחתי לבקש ממנה אישור ><""
הערות: במקור פורסם כוואנשוט, אבל זה מאוד ארוך - 3,733 מילים - אז כדי שלא תתעייפו (אתם? אני חושבת שזה יעייף אותי לתרגם את זה כוואנשוט אחד גדול). החלטתי לתרגם את זה כדושוט. למרות שזה פרדמיוני אני מוצאת את הפאנפיק הזה חמוד עד כה, אבל בהסתייגות מסוימת. אניוואי, אני סתם נהנית מעבודת התרגום. פורסם גם בבלוגי.
נעמי, תהני^^

~

"הרמיוני, יקירה! מה את עושה כאן בשעה כל-כך מוקדמת?" ג'ורג' וויזלי ציין בקול רם כשהרמיוני צעדה אל תוך החנות שניהל עם אחיו התאום, פרד.
"אל תשחק משחקים, ג'ורג'. השעה הרבה יותר מדי מוקדמת. מה אתה צריך? קיבלתי את הינשוף שלך בחמש וחצי לפנות בוקר. ביקשת להיפגש לארוחה." הרמיוני השיבה תוך פיהוק שניסתה להחניק.
"באמת, הרמיוני. אני לא יכול פשוט לרצות שתראי את הפנים היפים שלי לפני שאני מתחיל לעבוד?"
"לא. לא, אתה לא יכול. עכשיו תפסיק לקשקש, וויזלי. עוד לא שתיתי את הקפה שלי."
"בסדר - הנה העסקה. כפי שאת בטוח יודעת, היום הוא יום מאוד נפלא בייחודו."
"היום יום רביעי, ג'ורג'," השיבה בעוקצנות.
"אבל לא סתם יום רביעי, העלמה גריינג'ר! יום רביעי זה הוא במקרה גם הראשון באפריל, מה שאומר שהיום הוא היום הנפלא בו פרד ואני בני עשרים ושבע באופן רשמי, וזה גיל נפלא בין הידיעה בדבר הכיף לבין היותנו מבוגרים מכדי ליהנות ממנו." ציין ג'ורג', שמח וטוב לב.
"מה אתה מנסה לומר כאן, ג'ורג'? מולי מתכננת ארוחה ביום שבת. כבר יידעתי אותה שאני אהיה שם..."
"אה... כן. טוב, נתראה. הלילה אני יוצא עם קייטי, ו... אה... אולי לא אחזור לדירה... ולפרד אין תכניות, ואני יודע שהוא יאמר לי שלא אכפת לו ושזה רק עוד יום ושהוא יכול לעבוד על דברים לחנות, אבל אף אחד לא צריך לבלות את היום המיוחד שלו לבד, נכון? ואת האדם המתאים לעבודה! אז פשוט -- פשוט תכתבי לו מכתב קצרצר, תזמיני אותו לארוחת ערב, ואל תגרמי לבחור לבלות את יום ההולדת שלו לבד, כן? תודה, הרמיוני. את הכי טובה שיש." באומרו זאת, ג'ורג' נשק ללחיה ודחף אותה ללא אזהרה מוקדמת אל מחוץ לחנות.
"מה? ג'ורג'?" הרמיוני נאנחה בכבדות, גלגלה את עיניה והתעתקה אל משרדה במשרד הקסמים.

להרמיוני גריינג'ר היו לוחות זמנים. החיים שלה התנהלו בצורה נפלאה הודות להם - ובימי רביעי, היא היתה צריכה לחזור הביתה ולהכין את ארוחת הערב, לקרוא ספר טוב, ולחזור לעבודה ביום למחרת. העובדה הקטנה שכל יום בלוח הזמנים שלה היה זהה לקודמו לא באמת שינתה לה. 

היא היתה עסוקה בתחיבת הדפים אל תוך ארונות תיוק כשנשמעה דפיקה קלה על דלת ביתה.
"הלו, הרמיוני!" ג'יני זימרה כשרקדה את דרכה אל תוך משרדה של חברתה הטובה ביותר, וסחבה שקית שהכילה בתוכה מאפים ושתי של כוסות כפה מהביל. 
"הו, ג'יני, יפהפייה שכמוך," קראה הרמיוני, מושיטה את ידה במהירות לעבר הכוס שג'יני הביאה לה.
"בוקר ארוך, הא? את נראית די מבולבלת," ציינה אדומת השיער כשהתיישבה על השולחן שמולה.
"לא, לא! זה רק שאחיך..."
"רונלד? מה לעזאזל הוא עשה? לא ידעתי שהוא הספיק להתעורר כל-כך מוקדם..." ג'יני מלמלה, נוגסת במאפה שלה.
"לא... הוא לא... אבל אני מדברת על ג'ורג'."
"ג'ורג'? לא ידעתי שדיברת איתו..."
"הוא רוצה שאצא לארוחת ערב עם פרד כך שלא יבלה את יום ההולדת שלו לבד, או משהו כזה..."
הבזק של משהו ריצד בעיניה של ג'יני, אבל הוא נעלם לפני שהרמיוני יכלה לפענח אותו. "טוב, זה נשמע כמו רעיון נהדר! הייתי עושה את זה בעצמי, אבל להארי ולי יש תכניות." הרמיוני קפצה את שפתיה בתגובה.
"למה לכל הרוחות הוא רוצה לצאת איתי ביום ההולדת שלו? הרבה בנות אחרות היו רוצות את תשומת הלב שלו הערב, ואני בטוחה שרובן רוצות את זה הרבה יותר ממני." השיבה, לוגמת מהקפה שלה שעדיין היה חם ומעווה את פניה כשבער בגרונה. 
"הו, הרמיוני, במה זה יפגע? חוץ מזה, הוא עשוי שלא לקבל את ההזמנה שלך. אין לך שום דבר לדאוג לגביו עד שלא תשלחי מכתב, נכון?" אמרה. "אף אחד לא צריך להיות לבד ביום ההולדת שלו, הרמיוני."
"זה מה שאנשים ממשיכים לומר..." הרמיוני החליטה שג'יני צדקה. לפרד בטח יהיה דייט ביום ההולדת שלו, ולא היה כל רע בהזמנה שתידחה. במיוחד כשהיא יכלה לזקוף לזכותה טובה או שתיים שג'ורג' חייב לה - וזמנים בהם פרחח חייב לך טובה הם בהחלט זמנים טובים - אז היא הלכה לעבר שולחנה ושלפה גיליון קלף ועט נוצה, והחלה לשרבט את מכתבה.

פרד, יום הולדת שמח. אם יש לך זמן הלילה, אתה מוזמן לארוחת ערב לחגיגת היותך בוגר בעוד שנה. 
אוהבת, הרמיוני.

ג'יני, שהציצה מעל לכתפה של הרמיוני שהיתה עסוקה בכתיבה, בהתה במכתב, ואז החזירה את מבטה לעבר הרמיוני, ואז חזרה אל המכתב. "את לא... את לא באמת עומדת לשלוח את זה, נכון?" שאלה.
"ובכן, ברור שאני עומדת לשלוח את זה. אין שום רע במכתב הזה. הכל מאוית כראוי, ואין שום סיבה שלא אשלח אותו."
"הרמיוני... קר בחוץ."
"ג'יני, אנחנו באפריל. תלבשי סוודר."
אדומת השיער נעצה בה מבט. "זה לא מה שהתכוונתי אליו."
"בסדר, אני אכתוב אותו מחדש."

פרד היקר, יום הולדת שמח! תהיתי - אתה פנוי לארוחת ערב הלילה? 
אוהבת, הרמיוני.

"הרבה יותר טוב," אמרה ג'יני באישור.
הרמיוני בקושי גלגלה את עיניה, ואז פתחה את הכלוב של הינשוף שלה. "קח את זה לפרד וויזלי, בבקשה?" אמרה והושיטה לו את המכתב הקטן וחטיף ינשופים, שהתקבלו בשמחה לפני שפרש כנפיים ועף החוצה.
"מקסים." חייכה ג'יני. "טוב, אני חייבת ללכת. יש לך הרבה מה לעשות היום! תיהני בארוחת הערב, אם תהיה כזו!" באומרה זאת, ג'יני עזבה את החדר, וסוף-סוף הותירה להרמיוני את השקט והשלווה שהזדקקה להם בשביל שעבודתה תתבצע. וזה מה שעשתה, עד שתוך פחות משעה, הינשוף שלה חזר עם תשובה במקורו.

הרמיוני, זה רעיון נפלא. ניפגש בשש בערב בחנות. זה בסדר מבחינתך?
פרד.

הרמיוני פלטה אנחה חרישית. היא לא ציפתה שיקבל את ההזמנה שלה - לא שהמחשבה על בילוי עם פרד אותה ערב היתה נוראית כל-כך, כי בכל זאת היו ידידים טובים, ובכל זאת גדלו ביחד ובילו את החופשות שלהם יחד. התאומים תמיד ידעו איך לעודד אותה, ועכשיו היה זה תורה של הרמיוני לעודד את פרד במה שהיה לא פחות מיום הולדתו.

שש בערב זה זמן מושלם. נתראה. 

היא לא טרחה לכתוב משהו אחר במכתב ששלחה עם ינשופה שוב. אחר כך, היא ידעה שהיתה חייבת להיות ממוקדת לחלוטין בעבודתה, במיוחד אם היתה אמורה לצאת מהמשרד לקראת הפגישה המיועדת עם פרד. ואז זה הכה בה: זה היה יום ההולדת של פרד. היא הזמינה אותו לארוחת ערב, והוא בטח יצפה למתנה. לא שזו היתה טרחה רבה מאחר וכבר קנתה את מתנת יום ההולדת של ג'ורג' - אבל זה לא היה נורא אם היא היתה נותנת אותה רק לג'ורג'? שלא לציין שהיא באמת היתה חייבת להזמין ארוחת ערב איפה שהוא, מאחר והיא לא רצתה שפרד ידע שיכולות הבישול שלה לא עלו על מחית תפוחי אדמה מהירה. וכך, בזמן הפסקת הצהריים שלה, היא התרוצצה בכל רחבי הוגסמיד כדי למצוא מתנה של הדקה התשעים, ולמצוא מקום טוב לאכול בו מאוחר יותר.
בסופו של דבר, היא צלחה את שתי משימותיה, והיתה מותשת מכך. היא הבינה שיהיה חסר טעם לחזור לעבוד במשך שלוש השעות הבאות, רק בגלל שתהיה עייפה כדי לעשות משהו מועיל, ושעדיף היה לה להישאר בבית ולנוח עד לארוחת הערב - ובדיוק כך עשתה. היא היתה ראש המחלקה שלה, וכראש המחלקה לרווחת גמדוני הבית, שייסדה אחרי המלחמה, לא היה לה הרבה מה לעשות, והיא יכלה לחזור הביתה מוקדם בכל זמן שרצתה - היא פשוט לא רצתה לעשות זאת, בדרך-כלל.

כשהגיעה השעה חמש, הרמיוני היתה מוכנה. בשעה חמש חמישים וחמש, היא וידאה שכולה מוכנה לפגישה, והתעתקה אל מחוץ לחנות של התאומים וויזלי. היא הסתכלה בדלת וראתה שלט שאמר, מצטערים! אנחנו סוגרים מוקדם היום כי זה יום ההולדת שלנו. ויש לי דייט. ולפרד. וזו לא בדיחה של האחד באפריל. חזרו מחר - פרד וג'ורג', הבעלים.

הרמיוני צחקה למראה השלט כשפרד צעד החוצה. "שלום, הרמיוני," אמר בחיוך שתמיד היה מחובר לפניו והאיר אותן. 
"היי, פרד! יום הולדת שמח," היא השיבה לו חיוך ופרשה את זרועותיה לחיבוק. הוא חיבק אותה בחזרה במלמולי תודה אל כתפה. "טוב, אתה מוכן לארוחה? הזמנתי לנו מקומות!" היא לקחה את ידו והשניים התעתקו אל תוך המסעדה האיטלקית הנחמדה שבהוגסמיד.
"שככה יהיה לי טוב, הרמיוני, איך השגת מקומות כאן? המקום פחות-או-יותר מלא עד לשנה הבאה!" היא שמחה למשמע האישור של פרד בדבר הבחירה במקום בו יאכלו. 
"הו... ובכן, אני מניחה שלהיותך גיבור נצחי של עולם הקסמים יש הטבות מסוימות. אני די בטוחה שנראה בנביא היומי מחר שזו המסעדה האהובה עלי בשביל 'דייטים אינטימיים במיוחד' ומה לא." היא גיחכה.
פרד השיב לה חיוך ופתח את פיו בכדי להשיב, אבל נקטע לפני שבכלל דיבר בידי המלצר, שהראה להם את דרכם לשולחן ולקח את הזמנות השתייה שלהם.
"אז, הרמיוני, אני עדיין מופתע שהזמנת אותי לצאת הלילה. אני חייב להודות שלא ציפיתי לזה," אמר. בנימת הדיבור שלו היה משהו שהרמיוני לא בדיוק ידעה לזהות, אבל נשמע כמו שילוב של שביעות רצון ורמז להתגוננות, כאילו היה בטוח שהיתה זו בדיחת האחד באפריל ושהרמיוני עמדה לסלק אותו ממנה בכל רגע.
"אף אחד לא צריך לבלות את יום ההולדת שלו לבד, אז חשבתי שאם אין לך תכניות, תוכל לבלות את הערב איתי." הוא צחק שוב והשניים ניהלו שיחה קטנה לכל אורך הארוחה.

הרמיוני מעולם לא הבחינה כמה היא באמת נהנתה מחברתו של פרד. הוא היה זה שהפיח חיים בכל מסיבה, בדיוק כפי שעשה בימי בית הספר. לכל אורך הארוחה, הוא גרם לה לצחוק עם סיפורים מהחנות, או כשצחק על רון. היא נהנתה מכל רגע, וכשהגיע הזמן לשלום את החשבון, הרמיוני לא היתה בטוחה שרצתה לסיים את הערב.
"טוב, יש לי הפתעה בשבילך בדירה שלי, אם תרצה - תרצה לחזור איתי?" היא אמרה כשעזבו את המקום.
"זו עוגה?" שאל פרד בחיוך זדוני. עוגות היו קבוצת המזון האהובה על התאומים. כולם ידעו זאת מכיוון שעוגות היו בדרך-כלל טעונות בסוכר, אבל כמעט תמיד, עוגות סימלו גם מסיבות - ולא היה דבר שפרד וג'ורג' אהבו יותר ממסיבות. 
"זה יום ההולדת שלך, ברור שזאת עוגה!" ענתה לו בצחקוק כשהתעתקו לדירתה. היא הסתבכה מעט עם המפתחות שלה, ולאחר רגע קל השניים נכנסו. הרמיוני החוותה לעבר השולחן, ואמרה לו לחכות לה עד שתוציא את העוגה מהמקרר.

"לא היית חייבת לעשות את כל זה, את יודעת. אני מתכוון - ריגשת אותי, וזה היה כל-כך כיף... פשוט... לא היית צריכה להטריח את עצמך כל-כך."
"זה היה שווה את זה," הרמיוני אמרה וכמעט הפתיעה את עצמה כשהבינה שהתכוונה לכך.
פרד חייך אליה. לחייו האדימו בגוון הוויזלי הידוע לשמצה כשהרמיוני הניחה את העוגה על שולחנה. היא הקישה באוויר בשרביטה ויצרה נר שצייןפרד וויזלי בן 27! והרחיפה אותו אל תוך העוגה. בעוד הקשה, הנר נדלק, והרמיוני התיישבה בכיסא שליד פרד.
"טוב, פרד, תבקש משאלה." היא כמעט לחשה.
הוא הביט בה לאורך זמן שהרגיש כנצח, במין מבט כזה שאי-אפשר היה לפענח, והרמיוני היתה בטוחה שפניה היו נחושים גם הם להפוך לאדומים כפניו של פרד.
וממש כך, זה נגמר. הוא עצם את עיניו ונשף על הנר. כשעיניו עדיין היו עצומות, הוא לחש ברכות להרמיוני, "תרצי לדעת מה ביקשתי?"

		הפרק הבא