סיפור קסום

רוב היה רטוב לחלוטין מזיעה כשקם בלילה במיטתו בהוגוורטס.

זיכרון מעורפל של חלום הבלהות שחלם הציף אותו. שוב הם – רעולי הפנים– רודפים אחריו, והוא רץ, רץ, רץ, בכל הכוח ובכל המהירות, יודע שבכך תלויים חייו.

אבל אז הוא נופל, מתגלגל בקרקע, טעם אבק בפיו וכאב חד בידיו המנסות לבלום אותו, להרים אותו כדי שיוכל להמשיך. אבל הוא לא מצליח. הם מתנפלים עליו כמו להקת צבועים שעטה על פגר, דוקרים אותו שוב ושוב, והוא צווח בכאב.

רוב התיישב, מתנשף באיטיות יותר עכשיו, והביט ימינה ושמאלה. מיטות שני חבריו הצבועות באדום וזהב של גריפינדור היו שקטות לחלוטין, מלבד מיטתו של וויל ממנה בקע קול נחירות. הוא ניסה להרגיע את עצמו. הכל יהיה בסדר. כלום לא קרה. אתה פה, באנגליה, רחוק משם.

מבטו נשלח אל השעון שעל השידה הצמודה למיטתו, שהראה על השעה ארבע בלילה. הוא נאנח. הוא לא יצליח להירדם יותר, גם אם ירצה; רוב פחד מכדי להירדם בשנית.

אז הוא זינק מהמיטה, וצעד לחדר האמבטיה, נושא עמו את בגדיו. כשהגיע הוריד את בגדיו ונכנס בדממה מתחת לזרם הקולח של המים החמים. מים הרגיעו אותו מאז ומתמיד; מים היו חיים, ניגוד לאבק ולחול היבש של המדבר.

 לאחר מספר דקות הוא כיבה את זרם המים השוטף, ייבש את עצמו בלחש קצר, והתלבש בחזרה בגלימתו הארוכה. הוא עצר לרגע ליד הכיור, מורה למברשת השיניים שזימן מחדרו לצחצח את פיו במשיחת שרביט בעוד שהוא מביט בפניו שנראו אך בקושי באור הקלוש של הירח המלא, הניבט דרך חלון עליון בחדר. אחרי שסיים הוא שטף את פיו ויצא החוצה אל חדר המועדון הנטוש. האח עדיין דלקה, אם כי האש בתוכה הייתה מעומעמת. הוא ניגש כדי ללבות את האש כשראה אותה שם, ישובה בכורסא, ספר בידיה וראשה הישן טמון בתוכו. הוא חייך ופנה אליה.

"לילי", הוא אמר, מלטף את כתפה בעדינות.

ללילי-לונה פוטר היו השיער של אימה ועיניה של אביה, והחיוך הכי מקסים שהכיר. באופן כללי הוא נטה לחשוב שהיא היצור היפה ביותר שראה אי פעם, אם כי הוא היה מעט לא אובייקטיבי. הוא אהב את כולה, כל חלק שבה, הוא הכיר אותה לחלוטין ונשבה בכפתה והיא השיבה לו אהבה – דבר שנראה לו כנס. הם אהבו כמו שרק זוג נערים יכול לאהוב, בלהבה חזקה ובהירה, שנראה כי לא תידום לעולם.

לילי הרימה את ראשה באיטיות, כל איבר בגופה מעיד על ישנוניות מלבד עיניה הירוקות בוהקות. היא חייכה כשזיהתה אותו והוא החזיק את כף ידה בידו ונשק לה, מושך אותה אליו לחיבוק. הריח של שיערה הציף אותו והטביע אותו בגל של ניחוח כמו ספינת קאנו המנסה לשוט באוקיאנוס, גל המותיר אותו חסר אונים אבל מאושר.

"קצת מוקדם בשביל לקום, לא?" היא אמרה כמה דקות מאוחר יותר, כששניהם ישבו מכורבלים יחד בספה למול האח הבוערת בעוצמה והתחממו, והיא ראתה את השעון המורה על השעה רבע לחמש כעת.

"אלה שוב הסיוטים", הוא אמר בעצב. היא פלטה אנחה והצמידה אותו אליה בעוצמה, והוא הניח לראשו לנוח בין ידיה. היא ליטפה אותו בעדינות, בעוד דמעות ספורות זולגות מעיניו. בדרך כלל הוא לא בכה; למעשה, מלבד פעמים אחדות לפני שפגש אותה, הוא לא בכה בכלל. לא כי לא היה לו הצורך, אלא כי הוא פחד שמישהו ישמע. אבל איתה הוא חש מוגן ובטוח ורצוי כמו שאף פעם לא היה.

"אבא שלי אומר שישנם שיקויים שיכולים לעצור את החלומות האלה. הוא אומר שהוא משתמש בהם בעצמו, כדי לא לראות שוב ושוב את פטיגרו הורג את סדריק, או את סיריוס נופל מעבר לפרגוד..."

"זה לא יעזור. בצורה הזאת אני ארפא את הסימפטומים, לא את המחלה".

"יש בזה משהו", היא אמרה, מוחה את דמעותיו בעדינות בשולי גלימתה.

הם שתקו לזמן מה, עד שהוא פתח ודיבר. "מה את קוראת עכשיו?" הוא שאל. הוא הניח כי זה ספר מוגלגים; שניהם חלקו את החיבה לספרים מסוג זה. הוא מכיוון שחי בעולמם של המוגלגים – הוא היה מה שפעם היה נהוג לכנות "בוצדם" – והיא מאהבה טהורה לסיפורים. שכן לא היה אכפת להם מי הכותב, אלא מה כתב.

"זה נקרא 'הנרות בערו עד כלות', אני אוהבת את זה".

הוא חייך. "תזכירי לי לקחת אותו ממך פעם", והיא הנהנה, ולאחר מכן שלפה את הספר וחזרה לקרוא בו. הוא הוציא אותו מידיה והזדקף במקומו. "אני מרגיש מוזנח", הוא מלמל, והיא צחקקה ונשענה על כתפו, ידה על חזו, והוא חיבק אותה חזק אליו, בתקווה כי יישארו כך לנצח.

		הפרק הבא