אהבה של תמהוניםפיקצר

כל מי שהלך לידם ולא הכירם, נעץ בהם זוג עיניים חוקרות בתדהמה.שניהם היו כה מוזרים, כה שונים, כה... תמהונים. הבדחנים שבחברה קראו לאהבתם "אהבה של תמהונים." . אך לא נוויל ולא לונה לקחו את זה קשה. אך כשהם הלכו בצוותא ברחוב, באמת היה קשה להתעלם ממחזה שכזה.
היא, תמירה וחיוורת,עם שיער בצבע בלונד מלוכלך וזוג עיניים בהירות וגדולות שקיםשה להביט בהן, עם גזרה חטובה ודקיקה ובגדים מוזרים, מדי פעם מעטרת את צווארה שרשרת פקקי-בירצפת, או שמאוזניה משתלשלים עגילי צנונית מוזרים.
הוא, שמן ומגושם, בעל שיער בהיר ועיניים חומות ומבולבלות, אך עם זאת חמות. בסריגים ישנים ואפודות על כל מיני חולצות טריקו ארוכות, ומכנסי ג'ינס מתרחבים שלא השתלבו כלל וכלל באפודתו המשובצת, ביד אחת מחזיק את ידה של זוגתו וביד השנייה איזה צמח מוזר.
אך אהבתם של נוויל ולונה עמדה בכל הקשיים האפשריים.אהבתם הייתה חזקה מכל אהבה של של שני בני זוג רועשים יותר ומוזרים פחות, כאלה שנגמרו להם נושאי השיחה אחת ושתיים, כאלה שהתרגלו לחיים שגרתיים, משעממים, וממוצעים.
חתונתם התקיימה ביער בבוליביה, היכן שלונה ואביה הזקן סברו שקיימים שנורקקים פחוסי קרן. נוויל הסכים בהתלהבות לקיים את חתונתם שם, שכן צמחו באותו יער נידח צמחים שלא נראתו כמותם ולא יראו בבריטניה.
היו מעט אורחים בחתונתם: סבתו של נוויל ומעט ממכריה, קסנו לאבגוד וקצת קרובי משפחה מצד אמה של לונה. אך כולם היו מאושרים ושמחים בחלקם.
אחרי שנה הגיע מעשה מופלא של ידי הטבע, אותו תהליך מרתק של יצירת חיים חדשים: ההריון של לונה. כשלונה סיפרה על כך, בשלווה מוחלטת, לנוויל, הוא שתק, לא מצא מילים.הוא רק הסתכל בתדהמה בתוך עיניה הגדולות והחיוורות, ויכול היה לעשות זאת ללא שום הפרעה.לאחר מכן התפרע כמו שלא התפרע מעולם, חיבק את אישתו הנרגשת, פתח בקבוק שמפניה בקול חזק ומזג לשתי כוסות בדולח נקיות. השניים שתו באושר, והרימו כוסותיהם לחיי חיים חדשים.
לאחר 5 חודשים, הריונה של לונה כב בלט לעין. היא אינה קנתה בגדי הריון, שכן העדיפה לתת לעובר אוויר צח, ובחורף התעטפה באחד הסוודרים הארוכים, המרופטים, והישנים של נוויל.
לאחר 4 חודשים של ציפייה דרוכה, לונה נתקפה צירים. נוויל מיד זימן אלונקה ושניהם התעתקו לקדוש מנגו. לאחר שעתיים של ייסורים, מתח, וצעקות (והקאה של נוויל, בעוד לונה רגועה לגמרי) נולד התינוק החדש.אבל אז הגיע המשבר שאיים למוטט את זוגיותם המופלאת של נוויל ולונה.
אחת האחיות באה לשם במצב רוח שפוף ביותר, לחשה דבר מה עצוב באוזנה של לונה, וחזרה לעמדתה.עיניה הגדולות והבהירות של לונה דמעו לפתע. היא העבירה את הרך הנולד לידיו של נוויל המופתע, והחלה לבכות.
לאחר שכנוע קל מצידו של נוויל, סיפרה לו לונה בלחש:
"האחות.... היא סיפרה לי שאבי מת באחד הניסויים שעשה.... הוא ניסה לערבב חומרי טעם וריח מוגלגים יחד עם קשקשי סלמנדרה וקרן ארמדיל... התוצאה הייתה הרת אסון... לפחות עכשיו כולם יודעים שזהו רעל מסוכן.. אך מדוע אבי היה חייב להיות הקורבן? אבי היה הכל בשבילי.מגיל שש הוא גידל אותי, כשאמי מתה. ודווקא עכשיו.. כשהוא נולד..."
נוויל לא ידע מה לומר כדי לנחם את לונה.וכך,בלי לקבוע את שם התינוק או לנחם את לונה,הם חזרו לביתם המוזר בלונדון.

חלפו כמה ימים.התינוק נותר ללא שם.לונה הסתגרה בחדרה לעיתים תכופות, ונוויל טיפל במסירות עגומה בתינוק.כך היה כל יום.

לאחר שבוע נוויל החליט שהוא אינו יכול לסבול זאת יותר.אחרי הכל,הוא היה בבית גריפינדור,הוא אמיץ ואצילי...כך הוא שינן לעצמו.הוא עלה במדרגות המעוקלות אל חדרה של לונה.

זה לא גמור...מצטערת,אבל אמא שלי צועקת עליי שאני אכבה את המחשב כי יש לי מחר מבחן בחשבון... =.= .... שיואווו איזה צעקות...