חרטה

פאנדום: פיטר פן.

אורך: כ500 מילים - וואנשוט

דירוג: PG, על רמיזות למוות בעריסה.

ג'ן.

חרטה

אבא ואמא ישבו על מושב החלון הקטן בחדר הילדים. הרוח זרמה בחופשיות דרך החלון הפתוח, הגדול, והניעה קלות את הווילון. אמא נשענה לאחור והעמידה פנים שהרוח מחבקת. אבא נשען קדימה, ידיו על ברכיו, כאילו שהיא נושכת.

היה להם תינוק קטן וחדש, וכמו כל זוג הורים נרגש, שאלו את עצמם מה יהיה איתו כשיגדל ויהפוך לאיש.

"משרה בעיר", אמר האב, "שיגדל ויצליח לשמר מעמד ולהחזיק משרה. הכי חשוב שיהיה איש של כבוד."

מר פן אכן היה איש של כבוד. כאשר הבין שהוא מאוהב במרת פן, שלח מכתב מפורט ומנומק אל בית הוריה, שמסביר מדוע ראוי לזכות בה. למרבה הצער, התנהגות מכובדת לא הולכת יד ביד עם יצירתיות פורצת גבולות. וכך, באותה שיטה בדיוק נקטו כל אותם בחורים צעירים בלונדון שהיו מעוניינים לשאת את מרת פן לאישה. אולי האשמה היא בשירות הדואר, או שמא עשו כולם חשבון נפש באותו זמן (סביר להניח, כאשר חיכו לרכבת - שהתעכבה אותו יום במידה שאינה מתקבלת על הדעת). בין אם הסיבה הייתה כזו או אחרת, עשרות המכתבים הגיעו לביתה של מרת פן - שאז כלל לא הייתה מרת פן, כמובן - באותו יום ממש.

וכך נבחר מר פן מבין כל האחרים: מרת פן השליכה את את כל המכתבים באוויר, כך שהתפזרו יפה-יפה על הרצפה. היא עצמה את עיניה, הסתובבה שבע פעמים עם כיוון השעון, פסעה שלושה צעדים שמאלה, דילגה אחורה, קפצה פעמיים במקום, והחזיקה אצבעות חזק.  אחר פקחה את עיניה, ושלפה את מכתבו של מר פן, שנח תחת כריות האצבעות של רגלה הימנית.

מאז, כולה הייתה שלו. ואין זה עניין של מה בכך, מאחר ונפשה של אשה היא דבר מורכב ביותר: אלפי מגירות עדינות, כיסונים מבדים דקיקים כגון תחרה ומשי, דלתות נכולות וחלונות מאווררים על וילונותיהם - בכל אלו זכה מר פן. בהכל זכה, מלבד הציפור הלבנה הקטנה שנחבאה עמוק בפנים. ליתר דיוק: בכיס הזעיר ביותר במגירה האחרונה משמאל מאחורי שטיח הקיר. בשל צירוף מוזר של חוסר מזל ועוד דבר שקשה לשים עליו את האצבע, הציפור התחבאה שם בדיוק באותו יום בו נמצא מכתבו של מר פן תחת רגלה הימנית של מרת פן כאמור, ולא הסכימה לצאת מאז. על כן, השניים, מר פן והציפור, מעולם לא הכירו כראוי.

בכל אופן, לאורך השנים שחלפו, מר פן, כמובן, התגאה מאוד במכתב ההוא. (מה חבל שעוד לא הזדמן לאישתו רגע לקרוא אותו.)

מרת פן שתקה, והביטה בתינוק בעיניים רכות. באמת, עדיף היה לו דיברה, כי התינוק, הלוא הוא פיטר, האזין רוב קשב. עדיף היה, כי זה מה שהייתה אומרת אילו פצתה את פיה: "יהיה בסדר. גם כשפיטר יגדל, הוא תמיד, הרי, יהיה פיטר." והציפור הלבנה הקטנה בתוכה הייתה מצייצת בהסכמה עליזה.

אבל היא לא אמרה דבר.

עוד ועוד, מר פן פירט והאריך על סוגי המשרות השונות בעיר, כל אחת מהן מכובדת, משעממת ומבוגרת מהשנייה. חסרת ייחוד. חסרת מעוף.

ואמא של פיטר שתקה.

עד היום, כשהיא אוחזת בסורגים הדקים שבחלון הילדים, היא נלכדת באותו כלוב מחשבות. נזכרת בילד שהיה שלה ואיננו עוד. הזמן חולף, הדקות זולגות והופכות לשנים, אבל היא עוד מרגישה איך החרטה שורטת, אוכלת אותה מבפנים.

חרטה על שלא הסבירה לילד שלה, באותו ערב יחיד, ראשון ואחרון, על דברים אחרים. על ימי הולדת, אמבטיה לפני השינה, כרית חמה בלילה, עוגיות שוקו צ'יפס בשעה ארבע וימי ראשון בפארק. שלא העניקה לו את כל הנשיקות שהיו לה, ששמרה בשבילו שיבוא. אפילו אחת לא הספיקה לתת לו לפני שחמק החוצה.

לפעמים נדמה לה שכשפיטר עף מחלון חדרו, לקח איתו גם את הציפור הלבנה הקטנה, זו שהייתה פעם שלה.

אז, לרגע, במקום להכאיב זה מעניק לה נחמה.