אחי הצעיר יהודה- סונגפיק

תקשיבו, דבר ראשון אני יודעת שזה די בעייתי שהשם "יהודה" מופיע בשיר אבל זה שיר מושלם ואם יש לכם בעייה עם זה פשוט אל תקראו. דבר שני, אני יודעת שהפרטים לא תואמים, שלפרסי אין בכלל בן בשם פרד, שלג'ורג' יש כזה וכו' אבל זה הפיק שלי ומותר לי לשנות! בכול מקרה קריאה מהנה :)

אחי הצעיר יהודה, 
האם אתה שומע?
האם אתה יודע? 
השמש עוד עולה כל בוקר 
ואורה לבן, 
ולעת ערב רוח מפזרת 
את עלי הגן. 
הגשם הראשון 
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים 
בשלולית על הכביש הראשי.

אחי. אחי הקטן. האם אתה יודע שכדור הארץ ממשיך להתקיים? האם אתה יודע שלמרות שאתה כבר לא כאן השמש עדיין זורחת? הציפורים עוד מצייצות? דור חדש של וויזלים משחק לו בגינה. אבל אתה לא כאן לראות את זה.

ג'יני סיימה כבר מזמן ללמוד בהוגוורטס ורק עכשיו העזתי לספר לך את זה. פספסת חלק כול כך גדול מהחיים של כולנו, אני לא יודע האם נוכל להמשיך בלעדיו.

אתה בטח כבר יודע שאתה דוד. דוד לשלושה ילדים קטנים ומתוקים. לביל נולדה בת, קוראים לה ויקטואר והיא יפיפייה בדיוק כמו אמא שלה.

גם לרון נולדה בת, רוז, אם היית כאן בוודאי היית מתבדח ואומר שכדאי שתירש את המוח של אמא שלה, ולא של אבא שלה, רון.

אפילו ג'יני הקטנה המשיכה הלאה, יש לה ילד קטן ושובב, ג'יימס, כול פעם שאני מביט בעיניו ורואה בהם את זיק השובבות אני נזכר בך, בך ובג'ורג'.

איך יכול להיות שכולם המשיכו הלאה? ורק אני נשאר מאחור...

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך 
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים 
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית 
מייללות על המרפסת 
את כל שירי הסתיו,
ואמא מצפה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אחי. אחי הקטן. האם אתה יודע שבהוגוורטס הלימודים ממשיכים? שגריפינדור ניצחה באליפות הקווידיץ'? והבתים? הילדים שמתהלכים כעת במסדרונות לא שונים מאיתנו בהרבה, יש שם ילדים כמוך וילדים כמותי, ילדים שלא יודעים דבר על כאב המלחמה. שבשבילם וולדמורט הוא לא יותר מחלום רע.

אבל בשבילנו זו מציאות. וולדמורט אומנם מת. וכמעט כול אוכלי המוות נתפסו, אבל אנחנו עדיין חיים בחרדה. הארי הושפע מזה הכי הרבה, הוא בקושי מרשה לג'יני לצאת לקניות בלי ליווי, בדיוק כמו אז.

הסיוטים רודפים את כולנו. את ג'ורג' בעיקר. כול לילה הייתי שומע אותו צועק מתוך שינה, בסוף זה היה יותר מדי בשבילו והוא עזב. הוא לא הצליח להיות במקום בו חיית. אחרי כמה זמן אנג'לינה עברה לגור איתו, לטפל בו, מצבו השתפר, אנג'לינה אפילו בהריון.

לפעמים אני מצליח לדמיין שלא היית כאן מעולם, להתעלם מהכעס ומין הכאב ולחיות. לא אני לא נהנה, אבל משהו קטן מתעורר בי, לחשוב שהיה זה רק ג'ורג' מעולם מצליח להעלות חיוך על שפתי, אי אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה. אבל אז אני רואה את העיניים האבלות של אבא, את הלחיים הלחות של אמא, ואני יודע, היית כאן, ועכשיו כבר לא.

לאמא כבר אין אור בעיניים, הן נראות חשכות, סבוכות, כמו ג'ונגל. לפעמים רואים על פניה הבעת צחוק כאשר ג'יימס, או ויקטואר עושים משהו מטופש ומצחיק, אבל אחר כך פניה מתעוותות מכאב, נזכרות באותם שטויות שעשית אתה.

כול היום היא מבלה במטבח, מכינה עוגות ומאפים, הרבה יותר מין הדרוש כעת שרק היא ואבא אוכלים. את כול האוכל העודף היא אורזת בחבילות ושולחת. לביל, לצ'ארלי, לג'ורג', לרון, לג'יני, לי, וכמעט לכול מי שאנחנו מכירים.

קשה לי לקרוא לאנשים שלא חוו את המלחמה כחברים. הם לא יכולים להבין אותנו, הם לא יכולים להבין את הכעס, את הפחד, את האבל, את העייפות, העייפות מהחיים. אנחנו כבר כול כך עייפים. אולי בגלל זה אמא ואבא הביאו כול כך הרבה ילדים, כי הם היו כבר עייפים והבינו שהגיע תורם של אחרים.

ולמרות הקשיים וההדחקות קשה שלא להאמין בפינה קטנה בלב שאתה חי, שאיפשהו, מתישהו, איכשהו, אנחנו ניפגש, אבל כול פעם כשאני נזכר בגופך חסר החיים, שוכב בתוך ידי החלומות נגוזים אל התת מודע, מחכים לפעם הבאה.

כול דפיקה בדלת, אבא חושב שזה אתה. כול ינשוף בחלון אמא חושבת שזה ממך. כול קול צחוק נשמע כשלך. האם אי פעם אפסיק לרצות לקבל אותך בחזרה?

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
כל חבריך הטובים 
נושאים דמותך עמם, 
ובכל הטנקים על קווי הגבול 
אתה נמצא איתם 
אחי הטוב, 
אני זוכר את שתי עיניך, 
והן פותרות חידה. 
ובני הרך יפה כמוך 
בשמך לו אקרא - יהודה.

אחי. אחי הקטן. אתה יודע שהמלחמה ממשיכה? כול ההילאים במצוד אחר אוכלי המוות הנמלטים, הרוצח שלך ביניהם.

כמעט כול מי שאנחנו מכירים מנסה לעשות משהו כדי לעזור, וכול אחד ואחד מהם מקיים את הבקשה האילמת, הבקשה האחרונה, הבקשה של יקירם.

גם אני מנסה לעזור, אבל אני לא חושב שזה מועיל, כול מה שאני מצליח לחשוב עליו הוא צל החיוך על פניך, הפנים שעוד לא ידעו שגורלך נחרץ.

אתה יודע, אני חושב שאני כבר לא זוכר אותך. כמובן שכול פעם שאני רואה את ג'ורג' אני רואה אותך, אבל משהו בכם היה שונה, מעין זיק קטן בעין, או נקודת חן. אני לא ממש בטוח, אבל תמיד הרגשתי שאתם כול כך שונים... אבל כעת אני כבר לא זוכר אותך, ואת הפרטים שאני כן זוכר אני לא בטוח שזה לא ג'ורג' בכלל. דבר אחד אני זוכר. את העיניים שלך, עיניים שגם ברגע מותך לא הפסיקו לצחוק, לזרוח מאושר.

אתה יודע, אני הולך להיות אבא. אודרי בהריון, עם בן. כשהיא שאלה אותי איך נקרא לו ידעתי מייד את התשובה.

"פרד".