על תעזוב אותי

הפיקצר מוקדש לשרון מאלפוי,שאמרה לי מה דעתה על זה,וכי היא מתה על יומני הערפד.

"לך ולקתרין יש הרבה יותר במשותף מאשר רק המראה."

היא עוקבה אחריו במבטה כשהוא הולך משם (ממנה), והשאיר אותה עומדת במרפסת, אילמת ופגועה. היא יודעת שהיא לא אמורה להיות מושפעת על ידו או על ידי דבריו, אבל עמוקה בפנים, עדיין יש חלק ממנה ששייך לו.

זה תמיד היה שייך לו

היא ממשיכה לבהות לזמן מה, הלב שלה נשבר, כי מכל האנשים שהיא מכירה, דיימון  היה האדם(הערפד) האחרון שהיא אי פעם יכלה לדמיין מתרחק ממנה.

אבל הוא שם,עדיין שם.

היא צריכה לעצור אותו, היא מבינה פתאום. למנוע ממנו ללכת ולתרחק ממנה, כי זה כואב, זה כל כך כואב, לראות אותו עוזב אותה: לחשוב שהוא עזוב. אבל הרגליים שלה קפואות במקומה, והיא לא מצליחה לגרום להם לעבוד.

אני יכולה לאבד אותו.

מחשבת ובזקים בהירים באשה, משהו בפנים מפעיל את רגליה והיא רצה כמו שמעולם לא רצה, מתייפחת ומתנשמת כשהיא מנסה להדביק אותו.

"דיימון!" הבכי שלה הוא מיואש ומלאה ייסורים, אבל, זה עובד כי הוא עוצר.

דיימון מסתובב בדיוק כשאלנה מתנגשת בהחזה שלו. היא קוברת את ראשה בחזהו ומתייפחת בהקלה לחשוב על זה,שהוא הלך כול הזמן בקצב אנושי,ולא ערפדי

"היי, היי," הוא לוחש בעדינות, ושם ידיו על זרועותיה כדי לייצב אותה. "לאט לאט, אליינה."

היא מתייפחת בקול רם יותר, משום שגם כאשר היא זו שפגעה בו, הוא זה שעודד אותה.

מכיוון שהוא תמיד אהיה שם בשבילה, לא משנה מה

"דיימון, דיימון, אני מצטערת", היא אומרת, קולה עולה בהיסטריה. "אני לא יכול - אני פשוט לא יכולה לאבד אותך לנצח אני מצטערת, אני כל כך, כל כך,מצטערת אבל אני לא יכולה -."

הוא מרסק אותה בחיבוק, עמעם את ההרס ממה שיש לה לומר, והתנשפויות  של אליינה מהריצה, שוב כרוח פורצות החוצה מתוך הגוף שלה,כשהוא נושף החוצה, "הו, אליינה," ומהדק את אחיזתו בה.

היא לא יכולה שלא להקיף אותו בזרועותיה,ולנסות לקבור את עוצמה בחום גופו, כאילו כדי להתמזג איתו לחלוטין. "בבקשה, אל תעזוב אותי דיימון," היא מלמלה לכתפו. היא יודעת שהוא שמע אותה,ידיו על כתפיה,ומרחיק אותה ממנו,דיימון מסתכל עליה בעיניים כל כך שבירות שהיא חושבה שהם יכולים לשבור.

"אליינה, אליינה," הוא אומר, וקולו נשמע שביר מדי. "אני לא הולך לשום מקום. כל עוד את רוצה אותי בסביבה, אני לא יכול לעזוב אותך. אפילו אם אני רוצה, ואני לא יכול לחשוב על סיבה שהרצה. אני לא יכול לעזוב אותך", הוא לוחש , ועיניו שבירות עוד יותר. "אני מתנצל, כשאני זה שצריך להיות -"

"אבל אני מכאיבה לך, דיימון." היא לא הייתה צריכה לשמוע אותו כדי לדעת מה הוא הולך להגיד.

"אני מכאיב לך יותר", הוא אומר בקול רך.

הוא הביט בה בעיניים כאלה פגיעות ורכות ואוהבות שדמעות החלו לטשטש את ראייתה. הוא התפשט עד לליבה; כל החומות ומערכות ההגנה נעלמו (עצלה). הוא מוכן לתת לה לראות את הצד הזה שלו ולבה פתוח בשבילו.

ונגד כל מה שהיא אי פעם למדה,הסתמכות אך ורק על האינסטינקטים שלה, היא תופסת את פניו בידיה ודוחפת את עוצמה כדי לנשק אותו.

היא מרגישה את ההלם מהדהד דרך הגוף שלו, אבל זה נמשך רק לשנייה, כי אז, הוא נושא אותה בזרועותיו ומנשק אותה בחזרה בכוח.

"אני מצטערת - אני מצטער", הם אומרים זה לזה בין הנשיקות העזות. אליינה מהחזיקה בדיימון חזק, משום שרגליה מעדו והוא היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו שלא יניחה לה לנפול. הפנים שטופות דמעות, והיא שוברת את הנשיקה. פניו של דיימון מתחככות בצווארה, והיא מרגישה שהוא נושם בכבדות. ידה בסבך השיער השחור שלו מרצונם, והיא מתנשמת בקול רם כשהוא מצמיד את נשיקות בצווארה. היא נאנחת ומניחה את מצח עליו.

ידו של דיימון נשלחת ומנגבת את הדמעות בעיניה. "אל תבכי עליי, אלנה," הוא לוחש.

ידיה נשלחות בעצמם סביב צווארו. "אז אל תעזוב אותי", היא משיבה בקול רך.

דיימון מחייך, "אני לא יכול." ומנשק אותה שוב.