Comfort

כול הזכיות על הפאנפיק שמורות לכותבת - MoonlightSpirit

 אליינה מהרה לצאת מהחדר, דמעות זולגות על פניה. זה לקח כל גרם של אנרגיה  שלה לא לרוץ בחזרה לשם, מניפה את הזרועות סביב סטפן ולהתחנן בפניו שיחזור אלייה בחזרה.

המבט של כאב בעיניו הירוקות ... את הדמעות שזלגו על פניו המושלמות שלו ... זה הייתה יותר מדי בשבילה. כדי לדעת, שהיא הייתה זו שהכניסה אותו לשם,לכאב. אבל היא הייתה צריכה לגמור איתו. זה היה בגללם,הם היו ביחד  וקתרין נאלצה לגרום לג'נה לדקור את עצמה, ועכשיו היא  בבית החולים. ג'רמי בקלות יכול להיות הבא. היא אהבה את סטפן, אבל הייתה חייבת להגן על משפחתה.

אלנה מהרה אל הדלת, נשימתה יוצאת בהתנשפויות. היה לה דחוף לצאת מהבית הזה. הבית מזכיר לה יותר מדי של סטפן. כל סנטימטר שלו נדמה כי הוא זיכרון מסטפן.

לבסוף היא הגיעה לדלת. היא הניחה את ידה על ידית הדלת, אך נעצרה על ידי קול מאחוריה.

"אליינה," אמרה האדם. אלנה הסתובבה וראתה את דיימון עומד כמה מטרים משם. היא ראתה משהו בעיניו הכחולות והצלולות שלו שהיא כמעט ולא ראתה שם ... דאגה. ואולי ....חרטה?

דיימון צעד לעברה, נד בראש במקצת.

"אני הרגזתי מאוד את קתרין", הוא הודה, חרטה ברורה בדבריו, "אני ... אני לא חשבתי, אני לא חושב."

"זה לא משנה, דיימון," אמרה אליינה, בקול רווי דמעות, "היא נצחה. קתרין נצחה".

"לא", דיימון אמר בתקיפות. פתאום במהירות ערפד, הוא היה ממש מולה, במרחק של סנטימטרים אחדים בלבד.

"קתרין לא יכול לנצח", הוא אמר, קולו רועד מעט, "כי אם אם היא מנצחת, זה אומר שכל מה שאנחנו עושים כאן זה כלום. אם היא מנצחת, זה אומר שיותר אנשים ימותו. אם היא מנצחת, אז זה אומר שהעיר הזאת הולכת ישר לגיהינום בגללה, אליינה, היא לא תפסיק. היא לא תפסיק עד שהרחובות  היו אדומים מדם. היא לא תפסיק ... אם לא תעצרי אותה. " אליינה עמדה שם, דמעות זולגות על לחייה.

"א-אבל איך?" לחשה. דיימון הניח את ידיו על כתפיה בחוזקה.

"אני לא יודע", הוא אמר, "אבל לא משנה מה שנעשה. אני לא אנוח עד שיתד היה תקוע בלבה של הכלבה." השפה התחתונה של אליינה רעדה והיא הנהנה,קל היה להראות שהיא הבינה למה הוא מתכוון.

"עכשיו בואי לכאן", הוא אמר, ופתאום, אליינה הייתה בזרועותיו. דיימון כרך זרוע אחת סביב מותנה ובידו השניה חיבק חזק את ראשה, מלטף את השיער שלה בשקט. ופתאום, כל דמעותיה של אליינה פרצו מתוכה. היא בכתה על חזו של דיימון, שיירה של דמעות על חולצתו. היא בכתה כל כך חזקה שהייתה בטוחה שסטפן יכול לשמוע את זה, אבל היא לא יכלה להפסיק.

היא כרכה את זרועותיה סביב מותנו של דיימון ואת כל הצער והעצב שלה,הוציא, כאשר שהוא לחש מילות עידוד באוזנה, מנענע אותה באיטיות קדימה ואחורה. הוא שנא לראות את חייה ככה, עצובה שבורה. והידיעה שקתרין עשה את זה רק ליבה את הכעס שלו יותר. זה היה צעד אחד לקתרין להרוס את חייו של סטפן , אבל אלנה, לנערה המתוקה התמה שהסתבכה באופן בלתי צפוי בעולם האפל, הקסום – זה היה בלתי נסלח. הוא לא הסכים לזה.זה לא מגיעה לאליינה. לא מגיע לה להרגיש ככה.

יבבותיה של אליינה נמוגו מהרה ללחישות חלושות.

"אני אקח אותך הביתה", אמר דיימון. אליינה רק הנהנה. דיימון הוביל אותה החוצה למכונית שלו, ואפילו פתוח לה את הדלת כדי  שהיא תוכל להיכנס.

היא הייתה שקטה כל הדרך חזרה ונרדמה עד שהם הגיעו לשם. מאחר שלא רצה להעיר אותה, הרים אותה  דיימון בעדינות, מהמושב ונשא אותה בסגנון כלה עד הבית. עושה כמיטב יכולתו לא להעיר אותה, הוא דפק על הדלת. ג'רמי פותח אותה, ונראה מרושל ועייף. עיניו ננעלו מייד על אליינה.

"היא בסדר?" הוא שאל, דאגה ניכרה בקולו, "אם הכאבת לה...."

"הא בסדר," אמר דיימון. אין צורך למלא  את ג'רמי בכול הפרטים,לפחות עכשיו. הוא היה  שואל שאלות ועכשיו, דיימון רק רצה לעלות למעלה  ולהכניס אותה למיטה, שם חלומותיה יכולים לקחת אותה מהמציאות איומה הזאת, ולו רק לכמה שעות.

"היא פשוט נרדמה בדרך לכאן", אמר דיימון "אני אקח אותה למעלה". ג'רמי הנהן ,ודיימון נכנס פנימה, הולך לאט במעלה המדרגות כדאי לא להעיר את אליינה. הוא נכנס לחדרה והניח אותה בעדינות על מיטתה. הוא הוציא את נעלי ההתעמלות שלה, מניח אותם ליד מיטתה, ומשך את השמיכות מעליה. הוא הבחין  במצחה של אליינה ובעדינות נשק למצחה, מה שעצר אותו מללכת משם מיד.

"זה יהיה בסדר אליינה," אמר בלחש באוזנה: "קתרין תשלם על זה. אני מבטיח." אמר דיימון והתקדם לעבר הדלת, מוכן ליציאה.

"דיימון," אמר הקול העייף של אליינה. דיימון הסתובב וראה אותה מסתכלת עליו דרך עיניים חצי סגורות, דמעות טריות עושות את דרכם במורד לחייה.

"אל תשאיר אותי לבד," לחשה, "לא עכשיו. בבקשה." אליינה חשה דחף בלתי ניתן לתיאור לא להיות לבד באותו הלילה. בפעם הראשונה, נוכחותו של דיימון איכשהו גרמה לה להרגיש ... רגוע,ובטוח.

דיימון הנהן וניגש אליה. הוא הנח לידה, כורך את זרועותיו המתוחות סביבה. היא התכרבלה בתוך חזו.

"תודה," לחשה, לפני שנרדמה שוב.

"אני לעולם לא אעזוב אותך אלנה," אמר דיימון, מלטף בעדינות את הלחי שלה בשנתה, "לעולם לא".