לראות את האור- סונגפיק

הנה הקישור של השיר ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=7UAnc7lqJjM

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג על הקטע ולאפרת גוש על השיר :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגלי ננעצו, היכו שורשים

לונה לאבגוד מצאה את עצמה נעצרת, מפסיקה לרוץ אחרי שאר הנערים.
הם שוב שכחו אותה מאחור.
היא הרימה את מבטה אל צמרות העצים ביער האסור, שוקעת במחשבות.
כשהחזירה את מבטה אל השביל הם נעלמו, ולונה מיהרה לרוץ שוב אחריהם, מפחדת מכך שלא תמצא את דרכה לצאת, שתישאר לבדה.
היא נאנחה. הם לא באמת צריכים אותה.

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם

היא עצמה את עיניה והקשיבה לציוץ הציפורים.
בלעדייך, מחשבה מרוממת רוח הסתננה לראשה, הם היו תקועים ביער האסור, לא חושבים על הת'סטראלים שיכולים לקחת אותם לכל מחוז שעולה על חפצם.
אז כן זקוקים לה בקרב הזה?
היא מעולם לא הייתה חשובה. היא רצתה שישימו לב אליה פעם, היא רצתה גם להיות מפורסמת וידועה, כמו כל שאר הנערים שכל הוגוורטס ידע את שמם.


הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי, יורדות מתחתי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי, הכבידה עלי

הדמעות החלו לזלוג על לחייה של לונה, ביחד עם הגשם שהחל לטפטף מהשמיים אל הקרקע.
כן, הרבה פעמים נשארה לונה מחוץ לבית הספר אחרי נעילת הדלתות, בעקבות מתיחה גועלית. הגשם כבר היה מוכר לה. מוכר מדי.
הטיפות האלה שתמיד השוותה לדמעותיה, שנותרו בתוכה כשהתאמצה לא לבכות.
הרוח ניסתה למנוע ממנה להתקדם, למנוע ממנה להגיע אל השאר. היא ניסתה להילחם בעודה בחינה בפער הגדל, מרגישה מיואשת.

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור

לרגע לונה יכלה להרגיש את היאוש הטהור שחלחל לתוכה, היא הרגישה כאילו עוד קצת והיא תתפוצץ; עוד קצת ממה שהצטבר בתוכה יום אחר יום.
באותו יום אפרפר, בתוך היער האסור, כשהיא נותרה לבדה, חשה לונה את הכאב, הכאב שהסתתר מאחורי אלפי הטרדות שלונה ספגה במשך השנים, אותה הבהרה: 'אנחנו לא רוצים אותך פה'.
היא רצתה כל כך להיות אחת מכולם, רצתה שיכירו ברעיונותיה וישבחו אותה, במקום לרוץ ולממש את הדברים, לשכוח את קיומה ולא לשים לב אם היא נשארת מאחור.
היא רצתה להיות כמו כולם, לא להביט על הכל מלמטה.

אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות
לראות...

היא החלה לראות אותם, מתמלאת שוב בתקווה.
אולי הם לא שכחו.
אך כשהגיעה ראתה אותם כבר קופצים על הת'סטראלים ומתייחסים אליה כאילו היא אוויר.
היא הביטה בהם בעצב, אך ידעה שלא תנטוש אותם עכשיו. היא תהיה אחת משלהם בכל מחיר.
אולי היא תוכל יום אחד להצליח לראות את החיים כמוהם, להצליח להיות היא, שיקבלו אותה כמו שהיא.
אולי יום אחד הכל יצליח והיא תהיה מאושרת...
אבל אסור לקוות.

ונפלתי לארץ, בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי

לונה סרקה את השטח במבטה ומצאה את הת'סטראל שהוקצה בשבילה, כשעליו יושב נוויל לונגבוטום, מחכה לה.
מחכה לה? היא לא הייתה בטוחה בכך, כי הוא אפילו לא הביט בה.
היא הרימה את ידה כדי לטפס על הת'סטראל, לטפוס בבליטה הקרובה.
אך אצבעותיו נסגרו על כלום והיא נפלה על הקרקע.
היא עצמה את עיניה, מנסה להתעלם מהכאב בדרך האופיינית לה.
אבל זה לא עזר.
אז היא ניסתה שיטה אחרת, שלא ניסתה זה זמן רב.
היא התמסרה לכאב. כן, היא פשוט התפרקה. נתנה לעצמה להתפרק.
כל הבדידות והכאב שלה ניבטו מעיניה, והיא בקושי עצרה את דמעותיה בשנית.
היא סתם אחת, סתם אחת שלא שמים לב אליה. היא לעולם לא תשתלב, היא לעולם לא תצליח.
היא לא תצליח בכלום.

ולרגע יכולתי לברוח,
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור,
לראות את האור.
ולרגע יכולתי לברוח,
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור,
לראות את האור.


והיד הזו שנשלחה לעברה, היא כאן כדי לעזור לה לקום.
אולי אני כן קיימת, חשבה לעצמה לונה, חיוך עולה על שפתיה. כן, מתייחסים אליי.
היא יכלה לראות את האור בקצה מנהרה, לראות את הסוף. אבל רק ברגע הזה, באותו רגע מאושר. וכשהשקיפה על הכל מלמעלה, מהשמיים, על גבו של הת'סטראל, היא חשבה לעצמה: אולי יום אחד גם אני אוכל לראות בשמיים אורות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ת"ב?
בבקשה!