רעה מיסודה

אני מוותרת על כל הזכויות לרולינג ואני לא מתכוונת להפיק שום רווח מהסיפור.

"בואי אחרי" הורה טום לבלטריקס בת ה- 17.
"מזה?" שאלה הנערה הקופצנית בהתלהבות, שולי השמלה התכולה שלה מתנפנפים ברוח הקיץ הקרירה של אנגליה.
"בלה, זה לא כזה מרגש" אמר טום בחיוך והמשיך ללכת בין הארגזים.
"אז מה?" שאלה נמרצת, והלכה בשמחה אחריו.
"הנה זה!" קרא טום ונעמד מול דלת חומה וכבדה. הוא פתח אותה ונכנס, בלטריקס אחריו.
הם הגיעו לפארק יפה, כמו גן עדן קטן.
היא עמדה פעורת פה מול המראה הנגלה לעיניה,
"זה כאן?" שאלה, פעורת פה, "כן" חייך את חייכו המפורסם.
כשעה ישבו שם ודיברו,
"כמובן, שהדבר שאני רוצה זה ללמד בהוגוורטס. אבל דמבלדור נותן רק תירוצים" אמר טום בעגמומיות ולקח עוד לגימה ארוכה מהבירצפת שלפניו.
"אולי דמבלדור רוצה שתגיע למקום חדש?"
"אבל מה זה יתן לי בכלל?"
"הוגוורטס זה המקום היחיד שאהבת, נכון?"
"כן"
"אז אולי הגיע הזמן שתכיר עוד מקום?"
"אתה!!!" צעקה פילחה את האוויר, בלה קפצה בקומה.
"אתה! איך אתה העזת?! חתיכת נבל קטן! אתה יודע שאותי האשימו ברצח?! אתה יודע את זה?!" צרח איש מעט מבוגר, אולי בשנות ה- 80 לחייו, שרביטו מונף,
"את תומס רידל?! אותו אתה רוצח?!" צרח האיש בשיגעון "אני לא מפחד לרצוח אותך!!! כאן ועכשיו!" צרח האיש בטירוף.
"שתק!"
"אקספרליאמוס!"
האיש נפל על הריצפה, זרזיף דם נוזל מפיו,
שרביטה של בלטריקס נשמט מידה והיא כיסתה את פיה בכפות ידיה,
טום הביט באיש על הריצפה,
הוא הצמיד את אצבעו לצווארו של האיש, המקום בו נמצא הדופק,
טום החוויר,
הוא הביט בבלטריקס, 
שנראתה כאילו היא עומדת ליפול,
דמעות זלגו מעיניה.
"רצחתי איש"
אמרה כמעט בלחש ונפלה על ביריכה,
ראשה נשמט קדימה,
טום התקרב אליה והניח יד מנחמת על גבה הרועד,
"רצחתי איש" חזרה .
"אנחנו נמצא מה לעשות-" אמר, אבל מוחו נתקע.
הוא תפס את כתפיה, מונע ממנה ליפול על הארץ.
הוא הרים את שרביטה והניח אותו בידה,
"אין לנו ברירה- הוא כבר אבוד. לנו עוד יש סיכוי" אמר מנסה לשכנע את עצמו בדבריו.
"די" ניחם "אין טעם, צריך ללכת" במילים האלה התרחק מחזיק את גופה הרועד.

-לאחר 10 שנים-

"אבדה קדברה!" צרחה בצחוק מטורף, "קרשיו! מה אתם יודעים על המסדר?! קרשיו!!!" צווחה וכיוונה את שרביטה על שני ההילאים הטריים, דורכת בדרך על גופתה של אמילי בחלוט.
"קרשיו!" צחקה בטירוף. "קרשיו! קרשיו! קרשיו! קרשיו!!!!"

-לאחר 10 שנים נוספות-

"אני הרגתי את סיריוס בלק! אני הרגתי את סיריוס בלק!" אמרה בטירוף ורצה לה לפני הארי שנועשות ניסה לעלות על עקבותיה,
"קרשיו!" צרח הארי, מה שהפיל אותה אבל לא הכאיב לה כמעט.
"אתה צריך להתכוון לזה" אמר האיש, שכבר לא נראה כמו אותו נער נאה שהרג את איש בטעות.
הארי לא רצה להתכוון לזה. הוא היה עסוק בסערת נפש,
"חלש!" צרחו שניהם, לא היה לו אכפת.
היא זכרה את עצמה.
היא זכרה שלא רצתה לפגוע.

-&-

החליפה שמלה קלילה וצבעונית בשמלות שחורות וכבדות.
החליף חיוך כובש בשנאה עצומה.
החליפה שמחת חיים בטירוף נפש.
החליף שם יפה שניתן על ידי אדם שאהב אותו לשם שאף אחד לא העיז להגיד.