אהבה של אמא

מאז ומתמיד נכנעה נקריסה למשפחתה- בין כשהייתה עדיין בלק ובין שהפכה למאלפוי. היא תמיד הלכה בדרך בה הוליכו אותה, ומעולם לא חשבה על להתמרד. היא תמיד העדיפה לזרום על מי מנוחות על פני להתמרד ולגמור כמו אותם בוגדים לבית בלק האציל ועתיק היומין- שמם הוסר זה מכבר מהעץ המשפחתי המסועף, ובאופן מסתורי ביותר כמעט כולם נרצחו בגיל צעיר למדי. טוב, אולי לא צעיר כל-כך, אך בוודאות טרם זמנם.

נרקיסה חשה בטוחה עם החלטתה לא למרוד, עד שלפני שנה וקצת הכל השתנה. לוציוס שגה, ומעמדם צנח באחת לשאול התחתיות בעיניי האדון, עד כדי כך שזה האחרון הטיל עליו משימה ביודעין שיכשל בה, רק כדי לספק לו תירוץ לרצוח בדם קר את דראקו, הבן של לוציוס- הבן שלה- כעונש על כישלונו של לוציוס. כמובן שמיותר לציין כי לוציוס לא היה היחיד שנכשל באותו ערב, ושהוא היה מילימטר מהשגת הנבואה לפני שהמסדר של דמבלדור הופיע; וכן מיותר לציין כי אילולא היא, קריצ'ר כלל לא היה משקר לפוטר, ואוכלי המוות מעולם לא היו מצליחים לגרום לפוטר להגיע למחלקת המסתורין- ועובדה שאף אחד מהחזיונות שהארי קיבל מוולדמורט לא פיתה אותו מספיק עד לחזיון עם הרעיון שלה ושל בלה. אילולא היא, פוטר לא היה מגיע למחלקת המסתורין- וסיריוס בלק מעולם לא היה נרצח.

אך, כמובן, את הדברים הטובים מעולם לא זקפו לטובת המאלפויים: כשאלבוס דמבלדור הגדול נרצח, הכבוד כולו יוחס לסנייפ בלבד, וכולם שכחו שאלמלא דראקו אוכלי המוות לא היו נכנסים כלל לטירה ודמבלדור לא היה מגיע לבדו למגדל מוכה הברק; כשסיריוס בלק נרצח, התהילה כולה הייתה של בלטריקס, ולמאלפויים יוחס רק עניין ניפוץ הנבואה. אף אחד לא זכר כי אלמלא לוציוס היה נלחם בבלק קודם, הקללה של בלטריקס הייתה מפספסת את בלק.

ואם כבר מדברים על בלטריקס, נרקיסה התאכזבה ממנה נורא בשנה האחרונה. בתור אחות, היא ציפתה שאחותה תעודד אותה, כי גם היא ככולם יודעת שמטרת המשימה היא שדראקו ימות בלבד, אך מה בלה עשתה? בלה רק התלהבה וטחנה לה וטחנה כמה הייתה רוצה להתחלף איתה עכשיו, כמה ששאיפת חייה הסודית היא להקריב את בנה לאדון, וכמה שכבוד גדול נפל בחלקה שבנה ימות על מזבח אמנויות האופל. נרקיסה ידעה שהיא אומרת את כל זה רק כי לה עצמה אין אף בן.

נרקיסה ידעה שאחותה דומה לא מעט לאדון, אך לא ידעה שעד כדי כך- ובסופו של דבר, נרקיסה הגיעה למסקנה שאלבוס דמבלדור הוא הרבה יותר מזקן טיפש אוהב המוגלגים ומגן הבוצדמים הנודע כפי שחינכו אותה לשנן. אלבוס דמבלדור הוא האדם החכם ביותר עלי אדמות, שגילה את סוד האהבה, שידע שהאהבה חשובה יותר מכל.

בינה לבין עצמה, נרקיסה מודה שלא ציפתה לעונש מהסוג הזה מהאדון- הן האדון לא מייחס חשיבות רבה לאהבה, ואף מזלזל בה, אז מה פתאום העניש אותם בעונש שכזה?

התשובה לשאלה זו רק השליכה לליבה חץ נוסף- נרקיסה ידעה כי האישה היחידה היודעת מרת נפשה הינה אחותה, בלה. נרקיסה ידעה בוודאות שהייתה זו בלה שהעלתה לפני האדון את העונש הזה, כי ברור לה שהאדון לבדו, עם כל כישוריו הרבים, לא היה מעלה על דעתו להעניש אותה ואת בעלה בצורה הזאת. נחמתה היחידה הייתה המחשבה שאולי בלה הציע זאת בשביל הכבוד שלה עצמה, שכן אחרי הכל היא דודתו של המסומן, ולא כדי לפגוע באחותה. כך או ככה, נרקיסה חשה מחנק וקרירות תמידית בכל פעם שאחותה הייתה בסביבה.

בשנה האחרונה המצב החמיר, עד כדי כך שהיא- נרקיסה מאלפוי, החזקה והגאה- נאלצה להשליך את יהבה באותו אדם שמנוני בעל האף המעוקל, אותו אדם שאחותו מעולם לא בטחה בו, אותו אדם שעלולם לא תהיה מסוגלת לשכוח כמה התחנן בשם האהבה על חייה של לילי פוטר- סוורוס סנייפ.

נרקיסה חשה קרובה יותר לסנייפ בשנה האחרונה, משום שרק הוא באמת ידע מה זה לוותר על האדם החשוב לך עלי אדמות לטובת האדון. למען האמת, עם הזמן היא החלה לחשוד שסנייפ כבר מזמן עזב את אמנות האופל, עוד באותו לילה בו לילי פוטר נרצחה. היה לה ברור שסנייפ רק שחקן מעולה, אך זה כבר לא הפריע לה- היא ידעה שאילו רק היה באפשרותה, גם היא הייתה עוזבת מיד את הצד הזה, מוחקת כל זיכרון הקשור לאדון הנורא ובורחת הרחק-הרחק... אך נרקיסה לא שגתה באשליות. היא ידעה שבריחתה תבטיח מוות ודאי ולא רק לה, אלא גם ללוציוס ולדראקו, כי אדון האופל הכל יכול לא שוכח ולא סולח.

כבר למעלה משנה חייה אינם חיים. בכל יום היא מתפללת שזה יגמר- שדראקו יהיה בטוח, ולא משנה אם דמבלדור ימות בדרך או לא, לא משנה- העיקר שדראקו יישאר בחיים. אבל זה לא מספיק. בכל לילה, לפני השינה, כשהיה לה סוף כל סוף רגע לבדה מאחותה, היא הייתה מתפללת לאלוהים שייקח את האדון. היא לא העזה להעלות זאת על בדל שפתיה, אולם היא ידעה שאלוהים קורא גם מחשבות. היא מצפה שהוא יקרא, היא מייחלת שיגשים את משאלת ליבה...

לאחרונה, מאז שלוציוס השתחרר מאזקבאן, נרקיסה הרגישה שגם הוא חפץ במותו של הלורד, אך גם הוא לא העז להעלות זאת על בדל שפתיו.

נרקיסה התפללה, התפללה וקינאה באותם מוגלגים החיים בשלווה, עד לרגע אחד של פחד- ואז מתים. בלי הרבה כאב, ללא אף אחד מאלפי החצים שננעצו בליבה...

נרקיסה הצטערה על הרגע שבו נולדה. היא לא הצליחה להימנע מלחשוב מה היה קורה לו הייתה נולדת להורים שונים בתכלית. יכול להיות שגם אז מצבה לא היה הכי טוב, אך בוודאי לא היה עגום כל כך כמו מצבה עכשיו.

כשנרקיסה יצאה לקרב האחרון, היא נשבעה לעצמה שאם רק תהיה לה אפשרות, היא תרצח את האדון, או תעזור לפוטר באין רואה- העיקר שהכל יגמר, העיקר שהיא תוכל לחיות עם משפחתה בשלווה, בלי החרדה התמידית למותם, בלי החלומות על האדון שרוצח אותם בשנתם...

והנה היא שוב מופלת לרעה- האדון בחר דווקא בה לבדוק אם פוטר עודנו בחיים; לא אכפת לו ממנה, מצידו שפוטר יתקוף אותה והיא תמות- העיקר לדעת מה עם פוטר. וכמובן, האדון לא הסתפק בצווי בלבד- הוא טרח להצליף בה בעזרת שרביטו הדגול בעת שציווה עליה לבדוק זאת.

נרקיסה ידעה שזאת ההזדמנות שלה. לאחר שווידאה שדראקו עדיין בחיים (וזה מזל גדול לכולם, כי אלמלא כן הייתה רוצחת באותו רגע את מי שהיה בסביבתה, ואנשים לא מודעים מספיק דמיון בינה לבין אחותה בשעות כעס), היא נתנה לגל השנאה המצטבר כלפי האדון להציף אותה. היא מתחה את הרגע המספק עוד כמה שניות נוספות, ואז קיוותה בליבה שתוכניתה לא תשתבש, שפוטר ינצל את המצב כדי להרוג את האדון, שהיא תנצל את השקט ותמצא את משפחתה ושהכל ייגמר כבר. למרות כל מה שהארי עולל לה ולבעלה, לראשונה חשה נרקיסה רגשות חיבה כלפי אותו ילד ענק בעל צלקת הברק, וידעה שלא יאכזב אותה. היא בדקה בפעם האחרונה את פעימות ליבו ברכות רבה, ואז התענגה על כל הברה שיצאה מפיה בעת שזרקה לחלל האוויר את השקר הגדול שלה: "הוא מת!"