אהבה אינה יותר מתירוץ|פיקצר

 "קיסי, בבקשה תקשיבי לי..."

"הקשבתי יותר מדי זמן, בלה!"

"קיסי, אני יכולה להסביר, אני באמת יכולה..."

"חבל, כי אני לא מעוניינת לשמוע את ההסבר שלך!"

"קיסי! בבקשה, קיסי, חכי לי!"

בלקטריס יצאה במהירות מתוך שער האחוזה ורדפה אחרי אחותה, מנסה להתאים לקצב צעדיה המהירים.

"בלה- אני לא רוצה לדבר איתך! תעזבי אותי!".

"אם רק תקשיבי- תוכלי להבין שהיו לי כוונות טובות-אני רציתי רק בטובתך-"

"אז הכוונות שלך היו שגויות!" אמרה נרקיסה בכעס. היא הדפה מכתפיה את ידיה השדופות של בלקטריס שאחזו בהן.

"לא יכולתי לתת לך לברוח איתו! ולסכן את העתיד שלך, לבגוד במשפחה שלך..."

"לא אכפת לי כבר מהמשפחה הארורה הזאת!" צעקה נרקיסה.

בלקטריס עצרה בבת אחת את צעדיה המהירים, בניסיון להתמיד בקצב הליכתה של אחותה.

"איך את מסוגלת לומר את זה?" שאלה בלקטריס בפה פעור מתדהמה.

נרקיסה הביטה בה לרגע, ועצרה גם היא את הליכתה. נראה שהיא שוקלת את מה שרצתה לומר. ואז החלה לפסוע שוב בצעדים מהירים, ואחותה אחריה.

"לא התכוונתי שזה יישמע כך" מלמלה נרקיסה. דמעות זלגו על מורד לחייה.

"זה בהחלט נשמע כך! נרקיסה, אולי תפסיקי רגע ללכת כל כך מהר ותסתכלי עליי!" קראה בלקטריס. היא אחזה בחוזקה בידה של אחותה.

"אני יודעת שאהבת אותו. אבל יהיה לך הרבה יותר טוב עם לוציוס. את יודעת שלא הייתי משכנעת את אבא ואמא לשדך לך אותו אלמלא הייתי חושבת שהוא השידוך הטוב ביותר עבורך, נכון?" אמרה בלקטריס.

"לא אכפת לי מה השידוך הטוב ביותר עבורי" מלמלה נרקיסה בכעס.

"תסתכלי על אמא ואבא. הם מעולם לא אהבו אחד את השני, הם התנהלו דרך מריבות..."

"אבל ההורים שלנו הקריבו את הקורבן הזה בשביל שטוהר הדם יישמר! בשביל שנהיה מאוחדים וחזקים כנגד בוגדי הדם וכל המוגלגים והבוצדמים המטונפים האלו! ובן דודנו היקר, קיסי, הוא לא יותר מבוגד דם מסריח! חברם של הבוצדמים!" קראה בלקטריס.

"אבל אני אוהבת אותו, בלה!" קראה לפתע נרקיסה.

אחותה הביטה בה כמשותקת. כאילו מישהו נתן לה שתי סטירות חזקות במיוחד.

"אוהבת אותו? אוהבת אותו?" אמרה בלטריקס בזלזול, כאילו אינה מסוגלת להאמין שאחותה הוציאה את המילים האלו מפיה.

"את בת שש עשרה, יום יבוא ותביני שאהבה היא אינו אלא תירוץ של אנשים להתחתן עם אנשים שלא הולמים את מעמדם. ואת מתנהגת בדיוק כמו האנשים האלו, שחושבים שהאהבה היא הכול בחייהם. משפחה, נאמנות לטוהר הדם ולערכים שלך, זאת צריכה להיות האהבה שלך, התשוקה שלך, ולא בן דודנו בוגד הדם המטונף..."

"שמעתי מספיק, בלה!" קראה נרקיסה. היא השתחררה מאחיזתה החזקה של אחותה והחלה ללכת שוב במהירות לאורך הרחוב. אך הפעם אחותה בלה לא הלכה אחריה.

"לאן תלכי, בדיוק?" קראה אחריה בלה

"לסיריוס"

נראה שרק שמו מעורר חימה בבלה, שכן היא החלה לרוץ שוב אחרי אחותה כדי להשיג את קצב הליכתה.

"נרקיסה, מספיק, סבלתי את השטויות שלך מקודם, אך לא אסכים שתיפגשי איתו שוב!" אמרה בלה בכעס. נרקיסה ניסתה להשתחרר מאחיזתה החזקה של אחותה אך ללא הצלחה.

"אולי תוכלי למנוע ממני לראות אותו עכשיו, בלה, אך זה לא יעצור אותי! אני אוהבת את סיריוס ואני לא אתחתן עם לוציוס הנורא ההוא רק כי הוא השידוך ההולם ביותר למעמדי שמצאת, בלה!" אמרה נרקיסה בלגלוג.

בלקטריס הפכה לאדומה מרוב זעם. עיניה רעדו מכעס והיא הביטה באחותה בגועל.

"כל עוד אני חיה על האדמה המקוללת הזו, את לא תיפגשי עם סיריוס בלק המטונף!" קראה בלה וירקה לרגליה של אחותה.

דמעות הציפו את עיניה של נרקיסה.

"למה את כל כך רעה?" אמרה נרקיסה בקול רועד מבכי מתחדש.

היא השתחררה מאחיזתה של אחותה אך לא ניסתה לברוח ממנה שוב, אלא פנתה בחזרה לכיוון האחוזה שבה התגוררו שתי הבנות עם הוריהם.

"יום יבוא ותודי לי על כך ששידכתי לך את לוציוס מאלפוי. יום יבוא ותביני שאהבה היא אינה יותר מתקופה מטופשת בחיי בני העשרה. כשילדך טהור הדם, בן או בת לאב טהור דם ונאמן לשולשתו, יוולד, תוכלי להודות לי" אמרה בלה.

נרקיסה לא ענתה לבלה.

היא התחתנה עם לוציוס מאלפוי.

היא הולידה לו בן.

היא לא ראתה יותר את בן דודה מעולם, מלבד אותה הלילה שאחרי הריב עם אחותה.

בשקט, בחצות הלילה, הלכה נרקיסה לגני האחוזה וחיכתה לכלב השחור והגדול שלא איחר להגיע. הוא הפך במהירות לבן דודה הנאה, סיריוס, שאותו אהבה. הוא נשק לשפתיה ואז נעלם בדמות כלב שחור וגדול ורץ החוצה משטחי האחוזה לעבר החופש, כפי שנרקיסה כה השתוקקה לעשות.