מתגרשים

"לעזאזל איתך, הרמיוני!" צועק אבי.

"לעזאזל על מה?! על כך שאני זורקת לך את האמת בפנים?! אתה בטלן, ואתה לא עושה כלום בבית הזה מלבד-"

קולות המריבה של הוריי מגיעים אליי מהקומה הראשונה. אני שוכבת במיטתי, הכרית על הראש, מנסה לעמעם את הקולות, ללא הצלחה.

אף פעם לא האמנתי שכל כך אשתוקק לחזור להוגוורטס. הוגוורטס תמיד הייתה הבית השני שלי, מקום המלא באנשים שאני אוהבת ושבו כל יום הייתה לי הזדמנות ללמוד משהו חדש.

אבל תמיד העדפתי את הבית שלי. עם אבא, שתמיד מספר בדיחות לא מצחיקות שבכל זאת תמיד מצליחות לגרום לי לצחוק, ועם אמא, הדאגנית והנמרצת, והוגו שרב איתי על כל שטות. אה ואת שבעת או שמונת (הפסקתי לספור) החתולים הג'ינג'יים שלנו, שבגלל שאנחנו אף פעם לא זוכרים איך קוראים למי, אנחנו פשוט קוראים לכולם "קרוקשנקס".

אבל כעת זה לא היה המצב. לאחר שבועיים בביתי (חזרתי הביתה לחופשת חג המולד, אם כי כעת אני מצטערת שלא נשארתי בהוגוורטס) השתוקקתי מתמיד לחזור להוגוורטס. בגלל אמא ואבא, שלא הפסיקו לריב לרגע. לא משנה איפה, אם זה בבית של סבא ארתור וסבתא מולי, אם זה בבית של דודה ג'יני ודוד הארי, או בכל מקום אחר שהזדמן להם.

הריבים תמיד היו ארוכים. הם היו מלאים בצעקות ומילים מכוערות. שנאתי לראות את ההורים שלי ככה. נראה כאילו הם כבר לא אוהבים אחד את השני.

"אני לא מבינה מה אני עושה איתך!" צועקת אמי מלמטה.

"אז תעזבי אותי! קחי את הילדים ותברחי למאהב שלך!" צורח אבי. קול נפץ נשמע.

"אין לי שום מאהב! זה אתה שמפלרטט עם בחורות בנות שלושים בעבודה שלך!" צועקת אמי. נשמעת צעקה עמומה, וקול של משהו שנשבר. עייני מתמלאות בדמעות.

זה לא תמיד היה ככה. למעשה, זה אף פעם לא היה ככה עד הקיץ האחרון. פתאום הגעתי הביתה, כולי נרגשת ומלאת חיים לאחר סיום השנה השנייה שלי, ומצאתי את הוריי מתקוטטים ורבים ללא הרף, בלי להבין מה קרה בין חג המולד המאושר כל כך שהיה לנו לבין הקיץ. הכול נשמע כל כך בסדר במכתבים שאמא ואבא שלחו לי.

אני שומעת את קולות צעדיהם של אבא ואמא שעולים לקומה השנייה. הם לא עוצרים להגיד לי או להוגו לילה טוב. הם ממשיכים למעלה, לקומה השלישית.

למרות שהדלת של חדרי סגורה, והחדר של אבא ואמא נמצא קומה מעליי, אני מצליחה להבין מהקולות העמומים שמגיעים מחדרם מה הם עושים. אני לא נגעלת. אני מנסה להיות שמחה. זה אומר שהם אוהבים אחד את השני, לא? אבל אני לא בטוחה בכך בעצמי.

יש שקט ארוך לפתע, ואז לחישה חרישית שאיכשהו מסתננת לאוזניי. אני שומעת את האנחה חסרת הכוחות של אמא ורוצה להיאנח בעצמי. נשמע קול חבטה. אני תוהה אם אבא מרביץ לה. אני שונאת אותו. ואותה. אני שונאת את שניהם. ואת עצמי.

נשמעת דפיקה עמומה על דלת חדרי, והיא נפתחת לפני שאני מספיקה לענות. הוגו עומד בפתח, מחזיק ביד אחת את אחד מהחתולים הג'ינג'יים שלנו. העיניים שלו דומעות.

"מה קרה, הוג?" אני שואלת בזמן שהוא נכנס לחדרי ומתיישב בקצה המיטה. אני מנסה לזכור על מה רבנו היום בערב, אני חושבת שזה היה על קלף של צפרדע שוקולד. זה נראה לי כל כך לא חשוב עכשיו.

"אבא ואמא שונאים אותנו?" הוא שואל בשקט ומלטף בהיסח דעת את האוזן של אחד מה"קרוקשנקסים" שלנו.

"לא, הם שונאים רק אחד את השני" אני אומרת במרירות. הוגו מרים אליי מבט מלא בעצב ובפחד. אני רוצה להחזיר את המילים שאמרתי לו לפי, ולנסח אותן מחדש.

"לא, הוג. הם פשוט... לא במצב רוח טוב. הם אוהבים אחד את השני. ואותנו" אני אומרת בעידוד ומתיישבת במיטתי. הוגו לא נראה משוכנע.

"ואת קרוקשנקס?" הוא שואל ומעיף מבט בחתול הג'ינג'י עם האף הפחוס שנמחץ באחיזתו.

"איזה מהם?" אני שואלת ושנינו מצחקקים. זה מרגיש טוב, לחייך ככה.

"לך לישון, הוג. מחר נחזור להוגוורטס ותהיה שוב עם כל החברים שלך" אני אומרת לו.

הוגו מביט בי במבט אסיר-תודה ואז מתרומם וניגש לעבר הדלת.

"את חושבת שכשנחזור בקיץ הם כבר לא יישנאו אחד את השני?" הוא שואל אותי.

"אני בטוחה" אני אומרת לו ומחייכת אליו בעידוד. הוא משיב לי חיוך והולך לחדרו.

בעודי בוהה בדלת שהוגו הותיר פתוחה, אני מרגישה ששיקרתי לעצמי יותר מששיקרתי לו.

		הפרק הבא