זיכרונות מויקטור

"הרמיוני?" שאל ויקטור בהיסוס, מביט בפניה המבוישות והסמוקות של הנערה פרועת השיער שעמדה מרחק של פחות מסנטימטרים אחדים לצידו.

היא לא ענתה, רק השפילה את מבטה מטה ונשכה את שפתיה.

"לא הייתי צריך לעשות את זה?" הוא שאל בשקט, כמעט בלחישה.

היא הרימה את פניה והסתכלה בו.

הוא לא היה נער, אלא גבר. גבר חסון ושרירי בעל פנים מוצקות ולחיים שקועות, עם עיניים חומות וחודרות. 

"לא, ויקטור, זה לא זה.." היא שיקרה.

איך זה היה יכול להיות משהו אחר מלבד זה?

רק לפני רגעים אחדים, נתן לה הגבר שניצב מולה, את נשיקתה הראשונה.

זה לא הרגיש נכון.

הוא היה בן שמונה עשרה והיא הייתה בת ארבע עשרה.

והיא אהבה את רון וויזלי.

אז למה כשויקטור הלך משם, בצעדים כבדים וגב שפוף, היא הרגישה להט לא מוסבר לנשק אותו שוב?

"תזדרזי, הרמיוני, אנחנו נאחר" קרא לה רון מחדר השינה המשותף של שניהם.

"אני באה" היא קראה מתוך המקלחת אפופת אדי המים.

היא שטפה את שיערה הארוך שנצבע עם השנים בפסים אפורים של שיבה, ויצאה מהמקלחת.

בעודה עוטפת סביב גופה הדקיק מגבת רכה להפליא, היא סקרה את דמותה במראה.

האם ייתכן, שלפני כל כך הרבה זמן, הייתה זאת חתונתה שלה?

לפני עשרים שנה, מינוס פלוס כמה חודשים, הייתה היא הכלה הנרגשת.

והנה היום, טדי הקטן, מתחתן עם ויקטאור.

ונראה כאילו רק אתמול הייתה זאת החתונה שלה,

וטדי לא היה יותר מפעוט זך בן שלוש וויקטאור תינוקת שנולדה לפני כמספר שבועות.

בעודה לובשת שמלת מוגלגים תכולה ופשוטה,

לא יכלה הרמיוני שלא להיזכר בה עצמה, לפני עשרים שנה, לובשת את שמלת הכלה שהייתה שייכת לאמה.

ובדקירה עזה של אשמה, היא נזכרה גם איך הפשיט אותה מישהו מהשמלה יקרת הערך הזאת.

ולא אותו המישהו שלו נישאה דקות ספורות לפני שהשמלה נפלה מגופה כמפל של מים.

"אני מצטער, הרמיוני, אני כל כך מצטער" אמר ויקטור ונשמע מלא כנות בדבריו.

"זאת לא אשמתך" אמרה הרמיוני בקול ריקני ואטום מכל רגש.

"כן, זאת כן, היי- תקשיבי" אמר ותפס את ידיה של הרמיוני שרכסו את שמלתה.

"תשכחי מזה, פשוט תשכחי מזה. זה לא מגיע לו, לרון, ולא לך. בסדר, הרמיוני?" אמר לה ויקטור ותבע ממנה הסכמה בעוצמת מבטו החודר.

היא התכוונה להנהן במהירות, להסכים לדבריו של ויקטור ולשכוח מזה, לנצח.

"אבל איך אוכל לשכוח ממך אי פעם, ויקטור?" היה מה שפלטה הרמיוני בקול מלא אשמה שגרם לויקטור לאנחה כבדה.

"הבעיה האמיתית היא" אמר לה ויקטור בחיוך כאוב.

"היא איך אני אוכל לשכוח ממך" השלימה הרמיוני את המשפט בדיוק כשפתיו של ויקטור נצמדו לשלה.

"הרמיוני? את מסיימת? רוז לא מוכנה ללכת בגלל המחזור שלה או משהו כזה" אמר רון ונשמע חסר אונים מכל בחינה.

"כן, אני כבר באה, רק תדאג שהוגו לא יעצבן אותה, היא תתחרפן לגמרי" אמרה הרמיוני.

היא הביטה בשיערה, שלא נעשה פחות נפוח וטורדני עם השנים, וקלעה אותו לצמה ארוכה ומרסנת.

"ככה זה טוב" אמרה לעצמה.

היא נזכרה איך אמר לה ויקטור, מתישהו לפני מיליון שנה בשנתה הרביעית, כמה מחמיאה לה צמה.

וברגשות אשמה ושמחה מהולים יחד, היא נגעה לרגע בצמתה ברצון.

היא יצאה לחדר השינה של רון ושלה, ושמעה מהסלון את צעקתו הנואשת של רון

"הוגו, תחזיר לאחותך את הנעל שלה!"

"אני גם ככה לא הולכת בחיים! הבן דוד החתיך של ויקטאור אמור לבוא, ואין סיכוי שאני הולכת בלי שמלת המיני שלי!"

"אבל את במחזור חמודה, ו-"

"לא אכפת לי! הוגו תחזיר לי כבר את הנעליים שלי!"

הגיעה השעה לחזור לשגרה, חשבה הרמיוני לעצמה, מתכוננת לקראת ההתקפה שתבוא מכיוונה של רוז כשהרמיוני תנסה לשדל אותה ללבוש שמלה אחרת, שלא חושפת את המחזור שלה.

לפחות, חשבה הרמיוני בחיוך קטן, תמיד יהיו לה הזיכרונות מויקטור.