תובנות מרשימות

היא רצה במהירות, נאבקת בדמעות המאיימות להתפרץ.
אסור לה לבכות, פשוט אסור לה.
היא עברה בריצה מהירה את אולם הכניסה המואר, קולות הפטפוט הקולניים שבקעו מתוך האולם הגדול הלכו ונחלשו כאילו הם מתרחקים ממנה.
או שאולי זאת היא שמתרחקת מהם? לא היה אכפת לה.
האמת? כבר לא היה אכפת לה מכלום.
היא עברה בטיסה את המטרים האחרונים שנותרו, מחליקה מעט בפניות.
היא המשיכה לרוץ, כמעט ומפילה בדרכה שני תלמידי שנה ראשונה המומים.
הנה דלת היציאה. סוף סוף היא חשבה, הגבירה את מהירותה ויצאה לעבר המדשאות החשוכות.
פרץ אויר קפוא של חודש דצמבר הכה בפניה החשופות.
היא המשיכה לרוץ, רגליה מטופפות על האדמה הבוצית.
היא עקפה במהירות שאפשרו לה רגליה את הערבה המפליקה, עברה בטיסה את הבקתה של האגריד- קולות שירה רמים של שיכור נשמעו מתוכה,
ולא עצרה עד שעקפה את חממה מספר 1 והגיעה בקיצור הדרך הרגיל אל חממה מספר 3.
רק אז, היא הרשתה לעצמה להישען על קיר החממה הקר בעודה אוחזת במותנה הכואב.
נמאס לה. פשוט נמאס לה.
לאחר מספר שניות של דממה אותה הפר רק קול הצהלות של האגריד שהוחלפו אט אט בקולות נחירה רמים, היא התעשתה ומשכה באפה.
דמעותיה התייבשו. "תודה לאל" היא מלמלה.
היא לא רצתה שיראו אותה בוכה. בייחוד לא בגללו.
הוא לא שווה את זה, והיא יודעת את זה. אז למה לכל הרוחות היא תמיד נשברת?
לפתע, טיפת מים בודדה פגעה בפניה.
היא מיששה את לחיה הקפואה בהפתעה והסתכלה לעבר השמים העגמומיים, מכווצת מעט את עיניה כנגד הרוח שצרבה את עורה החשוף.
שערה התנופף סביב פניה בדרמטיות מה. היא רטנה והזיזה את התלתלים הסוררים מעל עיניה.
ענן שחור ומאיים נראה באופק.
עומד לרדת גשם, היא הרהרה.
היא הביטה סביבה. מבטה נתקל ביער האסור. משהו ביער השחור, בחשיכה הלא חדירה, הלא טבעית ששררה בו משך אותה קלות. כמו קסם.
אוושת כנפי ינשוף רחוקה, צווחת עורב שהדהדה בשמי הערב ההולכים ומחשיכים,                                                                                                                                                                                                                רשרוש גרירת רגליים על גבי מצע עלים עבה וקול נשימות כבדות של יצור המסתובב בחשיכה, משחר לטרף... צמרמורת קלה עברה בגבה והיא הסבה את מבטה.
היא החליקה בעדינות למצב ישיבה ונאנחה בעצב. למה זה תמיד קורה לה?
למה היא כזאת תמימה? "טיפשה" היא מלמלה לעצמה בכעס.
"פשוט מפגרת מושלמת". מלמולה השוצף הלך ונחלש ככל שהתגברה הרוח.
לבסוף, היא חתמה את שורת העלבונות בסינון "חסרת כישורים חברתיים בסיסיים."
לאחר מספר שניות של בהייה חסרת תכלית באורות המנצנצים במגדלי הטירה השונים היא הבינה כי התיישבה על איזור בוצי במיוחד.
היא קפצה במהירות על רגליה בקריאת גועל, מנגבת את מכנסיה.
"פשוט נהדר," מלמלה במרירות, בדיוק מה שהיה חסר לה. "ממש יום המזל שלי".
כאילו שלראות אותו מתנשק עם הפרה ההיא לא הספיק.
זה היה בלתי נסבל.
לעזאזל, היא רצתה שהוא ינשק אותה...
היא הסבה את ראשה בחדות. לא! הם רק ידידים, לא מעבר, זה סתם, כלום זה...
מה? חסר משמעות? אמר קול קר ומלגלג בראשה. את לא מרגישה כלפיו כלום?
הוא סתם חבר טוב? נו ב-א-מ-ת עד מתי תמשיכי להשלות את עצמך?
אני לא! אני... אנחנו סתם ידיד...  
ידידים? באמת? אמר הקול הקטן בפקפוק.
אז למה יצאת איתו ? סתם פרצוף קואפל אידיוט? משום מה , ותקני אותי אם אני טועה זה היה נראה כאילו שאת די נהנת לגרום לו לרצות לשבור משהו בכל פעם שהוא היה רואה אתכם ביחד.
כל כך לא מתאים לך... אמר הקול בצקצוק לשון.
זה לא! אני לא...
הו זה כן, לגלג הקול הקטן. ואת יודעת את ז...
אוך, סתום כבר! היא קטעה את הקול בעצבנות.
בנוסף להכל, אני גם מנהלת שיחות נפש עם קול אידיוטי בראש שלי, באמצע המדשאות כשכל החלק האחורי של המכנסיים שלי ספוג בבוץ! לאן עוד אפשר להידרדר?
ואני מוכרחה לומר שאני באמת לא יודעת מה יותר גרוע: שיחות הנפש עם הקול בראש שלי או עצם העובדה שאני עושה את זה באמצע המדשאות כשכל החלק האחורי של המכנסיים שלו ספוג בבוץ!
טיפה נוספת שפגעה ישירות באפה קטעה את הרהוריה המדכדכים, לאחריה עוד טיפה ועוד טיפה.
כעבור כמה שניות החל לרדת גשם שוטף.
"לעזאזל." היא מלמלה והחלה לרוץ לעבר שערי הטירה בעודה מגוננת על ראשה מפני הגשם ובליבה מכרסם ספק קל.
לאחר מספר שניות היא נרטבה כליל.
היא הסיטה מפניה בעצבנות קצוות שיער שנדבקה לפניה הנוטפות והחלה סורקת את האזור אחר הטירה.
היא לא ראתה דבר מלבד מסך גשם כבד.
לפתע, עיניה נתקלו באור קלוש, היא החלה לרוץ במהירות לעבר האור בטוחה כי מצאה סוף סוף את הטירה, אך לפתע מעדה על דבר מה פלטה צרחת הפתעה ונפלה.
היא הסתובבה לאחור, משפשפת את קרסולה הכואב והסתבר לה שמעדה על פנס נטוש ששכב על השביל המוצף, מנצנץ באור קלוש למדי.
בתחילה היא רק הסתכלה בפנס, בעיניה משתקף ניצוץ הלהבה שדעכה אט אט. 
ואז, היא החלה לצחוק. צחוק מטורף ומתגלגל, לא יכולה להפסיק.
נשבר לה מהכל, בייחוד מעצמה. מחושבת כל כך. הרבה יותר מידי מחושבת.
לא רוצה להיפגע, מגוננת על עצמה ובסוף מוצאת את עצמה צוחקת כמו חולת נפש, ישובה על השביל הבוצי עם חשש לנקע בקרסול. זה הדאיג אותה יותר ממה שציפתה.
"מטורפת" מלמלה בין נחרת צחוק אחת לאחרת "פשוט מטורפת".
לאחר כמה דקות הצחוק דעך והפך לחוסר אונים.
היא קמה באיטיות, מודעת באופן מדאיג לכל איבר ואיבר בגופה.
היא הניחה את רגלה הפגועה בזהירות על השביל ומשלא הרגישה כל כאב, התיישרה והמשיכה בחיפושים אחר הטירה, מסוככת בידה על עיניה.
כעבור כמה דקות מבלבלות ביותר אשר נדמו כשעות, בהן רצה לכל עבר בפאניקה הולכת וגוברת בחיפוש אחר הטירה,
היא עצרה במקומה ונשענה על מנורה גבוהה, דקה ושחורה אשר עמדה יחידה במקומה,
נטועה באמצע המדשאות כמו אדישה למזג האויר.
היא טמנה את ראשה בידיה, לא נותנת לגוש הבהלה שחסם את גרונה להשתלט.
"אוקיי" היא מלמלה, מעסה את רקותיה בייאוש. היא נשמה מספר נשימות עמוקות בכדי להרגיע את עצמה ולאחר המשיכה למלמל "אני צריכה להגיע לטירה, פשוט לא?"
"הבעיה היחידה היא שאני לא יודעת איפה היא."
"גם נכון." "רק חבל מאוד... שכל זה לא עוזר לי!" "לא שהמנורה הזאת ממש משפרת את המצב, למען האמת היא רק גורמת לגב שלי לקפוא עוד יותר ממה ש..."
היא נעצרה לפתע, מעכלת את המידע שחמק מעיניה.
"מפגרת!" מלמלה בתדהמה, מכה בחוזקה על ראשה, "יש כאן מנורה, מה שאומר שהטירה בקרבת מקום!" והיא החלה סורקת שוב בעיניים מצומצמות ותקווה מחודשת את האזור.
פתאום, היא ראתה את זה. מבעד למסך הגשם נגלתה לפניה הטירה, מרחק של כשלושים מטרים בלבד מהמקום בו עמדה, מבהיקה על רקע השמים השחורים בין ברק לברק.
"כל כך חוק מרפי" מלמלה בעייפות.
היא החלה לרוץ במהירות לעבר הטירה, רואה לפניה את דלתות הכניסה המגוננות וחושבת אך ורק על מקלחת חמה ושמיכה שאפשר להתכרבל בה.
היא רצה בהתלהבות הולכת וגוברת אך לפתע, נעצרה בחריקה, מחליקה מעט מפאת המים הרבים שהציפו את שביל הכניסה.
דמות גבוהה, גמלונית וג'ינג'ית, רטובה עד לשד עצמותיה נגלתה לפניה.
רון וויזלי פלט קריאת הקלה והחל ללכת במהירות לכיוונה.
"משוגעת!" הוא קרא לעברה, "את יודעת איך הארי ואני דאגנו לך?"
"חיפשנו אותך שעות, כמעט וקראנו למקגונגול!"
ההלם או הכעס שיתקו אותה למקומה בלי יכולת לזוז או לפצות פה.
רון עדיין חייך אליה אך משנוכח במבטה נמחק החיוך מפניו והוא הביט בה במבט מודאג מעט.
"מה קרה?" הוא שאל. היא לא ענתה לו. "הרמיוני?" הוא שאל שנית בחשש,"את מרגישה טוב?"
למספר שניות היא רק הביטה בו, ולאחר פתחה את פיה לדבר אך התחרטה. היא החלה נסובה על עקבותיה, מוכנה לרוץ בחזרה לעבר המדשאות הקפואות.
מאחור מידי. רון תפס בידה וסובב אותה כך שפניה אליו.
היא לא יכלה לסבול את זה. להסתכל בעיינים הכחולות האלה בשפתיים האלה, זה קצת יותר מידי ממה שבן אדם שפוי יכול לשאת.
לעזאזל עם הכל. היא התנערה ממחשבותיה על כמה הוא נראה טוב בחולצה הזאת, כששערו הבוהק דבוק לעורו.
פעם אחת בחיים האלה, היא תעשה מה שבא לה לעשות, לא מה שמצפים ממנה.
"עזוב אותי!" היא קראה בכעס והשתחררה מאחיזתו.
"היי!" קרא רון בהבעת תדהמה, "מה כבר עשיתי?"
"כלום!" היא קראה, פניה מתלהטים בניגוד מושלם לכפור ששרר בחוץ.
מטרים ספורים מהחום, מהאור.
"אתה הרי אף פעם לא עושה כלום נכון?"
"מה את רוצה ממני עכשיו?" הוא קרא בכעס, מתחיל להאדים, "אני באתי לפה כי דאגתי לך! באמת!"
"אה כן? " לגלגה, פולטת נחרת צחוק מרירה "אז יודע מה, אני לא צריכה שום טובות ממך רונאלד וויזלי, לך תתגפף עם החברה שלך, היא בטח מחכה לך!
בכל אופן, זה לא שציפיתי ממך לתובנות מרשימות במיוחד!"
"אז זה קשור ללבנדר?" שאל רון בהפתעה, כעסו נמוג.
"לא, זה לא קשור לחברה הפרה שלך!," "זה קשור לזה שאין לי כוח יותר!
נשבר לי מהכל ובייחוד ממך!" היא צווחה לפתע, מאבדת שליטה בעודה תוקעת אצבע מאשימה בחזהו של רון שנראה מבוהל. שיערה שנפרע ברוח החזקה רק גרם לה להיראות משוגעת עוד יותר.
"אתה, החברה שלך וכל בית הספר המחורבן הזה יכולים לקפוץ לי!" היא צרחה באיבוד עשתונות,
"די כבר עם זה, אתה חושב שאין לי רגשות, כן, בואו כולם ותתקעו להרמיוני גריינג'ר סכין בגב,
הרי במילא לא אכפת לה מכלום חוץ מלימודים! נשבר לי להיות הפראיירית שלכם כי יודע מה? מבזק חדשות: אני לא!"
הרמיוני שהתנשמה בכבדות, הביטה מספר שניות ברון, במבט רצחני ובאגרופים קמוצים כאילו הייתה מוכנה להכותו                      
 ואז, ניסתה בחמת זעם לפנות וללכת לעבר הטירה, אך רון עצר בעדה בשנית.
"מה?" היא הסתובבה בקריאת כעס, "מה עכשיו?"
למרבה ההפתעה, על פניו של רון לא הייתה הבעת כעס, או עלבון אלא רק אולי... עצב?
"אני לא חושב שאת כזאת, זאת אומרת..." הוא מלמל מעט בגמלוניות, מביט בנעליו.
הרמיוני הביטה בו בתדהמה למספר שניות, אך התעשתה והחלה ללכת במרץ לעבר אולם הכניסה.
באמצע דרכה, היא נעצרה לפתע והסתובבה באיטיות לעבר רון שעדיין עמד במקומו, נועץ בה מבט כלבי מעט. מבטיהם הצטלבו. הפיתוי לחזור ולנשק אותו היה גדול מנשוא.
לאחר מספר שניות בהן בהתה בו היא ניערה את ראשה ועלתה במהירות לעבר מגדל גריפינדור, משאירה אחריה שובל מיימי ונער ג'ינג'י, רטוב עד שד עצמותיו מבולבל אחד.