טיילור

הוא שנא לשכב לבד. ובאור.

אור היה אחד הדברים היחידים שבאמת הפחידו את טיילור סנייפ. השכחה, ההתנתקות, חולשותיהם האנושיות עד לגיחוך של בני האדם וכל שאר הדברים האנושיים לא היו מנת חלקו. אבל האור. טיילור סנייפ, בנם הסודי של סנייפ ולילי אוונס, היה נטול כל חולשה אנושית, כל מגרעה. הוא היה קוסם יוצא מן הכלל. אבל בדמו היה מעורב משהו לא נעים. לא מסביר פנים. משהו רע.

טיילור הלך על שפת האגם בשלווה, מחזיק ענף, ענף שבקצהו השני טבל הענף במים. טיילור נהנה לצפות באדוות שהמים העלו בזמן שהענף חתך אותם. בכל צעד השאיר טיילור אחריו את טביעת רגלו היחפה על החול הרטוב והקר. הוא צעד לאורך קילומטרים רבים של חוף, מסתתר מהשמש תחת ענפי העצים. האגם גבל ברכס הרים מצדו האחד ובבית ישן, מט לנפול ומכוסה בטחב ירוק ועתיק, מצדו השני. טיילור אהב לקרוא לבית שלו "בית". זה הרגיש כמו משהו בין חלום דימיוני למציאות, בגלל שליד טיילור, צועדים בקצב שלו בדיוק, הלכו שני הוריו.

"אמא," אמר טיילור סנייפ בקול מושחת, כאילו ונדליסט פרוע שער בא ושפשף משהו מחוספס במיתרי הקול שלו, "אני לא באמת בטוח שאני רוצה ללכת למקום ההוא, הוגוורטס". 

אל תשפטו את טיילור סנייפ. עד גיל תשע לא היה לו אבא. הייתה לו רק אמא, וגם היא לא הייתה יעילה במיוחד. היא רק חלפה דרך דברים, ותמיד כשטיילור ניסה לחכות אותה זה נגמר בחבורה או שתיים. אבא הצטרף אליהם רק לפני שנתיים. וגם הוא יכל לחלוף דרך דברים. משפחת סנייפ הייתה מאוד מוזרה, כך העידו כולם.

הגברת סנטייה, המוגלגית שגרה בבית מולם, תמיד טענה שדברים מאוד מוזרים מתרחשים בבית הזה. "הו! משפחת   סנייפ," כך היא נהגה לומר, "היא משפחה מוזרה מאוד". כנפגשו בני הכפר במסבאה המושקעת שלה היא נהגה לספר על לילה אחד, לפני שנתיים.

"כן, כן, אני זוכרת. באותו לילה צפיתי מחלון עליית הגג בשמים, כשלפתע נשמעה זעקה בבית שממול. זעקת אישה. ירדתי בחיפזון במדרגות, תוך שאני מסכנת את הקרסוליים העדינים שלי בנקע. הזעקות נמשכו לאורך דקה ואז התחלפו ביפחות ובכיות תמרורים. היה ברור לי שעלי לסכן את ביטחוני האישי למען זכותו של הציבור בכפר לדעת. לכן חציתי במהירות את השביל שמפריד בין הבית שלי לבית של המשפחה ההיא.

"הגעתי אל הדלת, דלת עץ, שנראה היה שלא טופחה מאז ימיו של איגנטיוס השני, ראש הכפר הנערץ שלנו, ובאמצעות מקוש האיילה שנראה היה עשוי מלאכת יד מחושבת ועדינה, הקשתי שבע פעמים בדיוק נמרץ, כיאה לאדם מנומס ומכובד המאמין במספרי מזל. הילד המופרע פתח לי את הדלת. עיניו ברקו בצהוב, ורגליו רעדו בלי שליטה, לחיו השמאלית התפארה בצלקת עצומה ובוערת מדם. מיד כשראה שזו אני הוא אמר בקולו הקטן והמחוספס 'לכי מכאן, הגברת סנטייה, זהו לא המקום להיות בו בשעה כה מאוחרת'. הוא נשמע כל כך מבוגר, אלוהים. מובן שלא הקשבתי לו ונדחפתי אל תוך הבית.

"מהריח והזוהמה שעטפה אותו ידעתי להסיק שהבית באמת לא טופח מאז ימי איגנטיוס השני... אבל למעשה תמיד ידעתי את זה. ואז שמעתי קול גברי, מזוויע, לא מהעולם הזה, לוחש 'גברת. עדיף שתלכי מכאן. לטובתך.' העפתי מבט נוסף על הבית. כתמי דם שחורים נשפכו על הספה שניצבה לצד החלון, וקדרה שעלה ממנה אור כחול זוהר נחה בפינה. ואז..." כאן היא תמיד עצרה, בשביל להגביר את הדרמה. כל האנשים שישבו במסבאה רכנו מעט קדימה. "...הרגשתי אוושה של שער זקן ליד הראש שלי. מיד ברחתי מהמקום הזה. אוירה מסתורית ולא נעימה עלתה מהבית. וכשחציתי את הכביש, שמעתי קול גברי אומר 'בוא חמודי, בוא לאבא'. ורעש של נפילה. וחבטה."

היה זה מהרגלה של הגברת סנטייה להגזים על מנת להגביר את הרושם, אבל בפרטים האלה היא בערך דייקה. בלילה הזה מת סוורוס סנייפ, אדם דגול. ביום שלמחרת, כנשמעה זעקה, נוראה מכל זעקה, בבית שממול - מת הלורד וולדמורט, שהיה אדם דגול בדרכו שלו.

אמא של טיילור סנייפ, פוסעת לצדו בצעדים רכים, בלתי מורגשים, פנתה אליו. "חמוד, כשהנסיבות משתנות, בני האדם משתנים. וגם אנשים כמוני. אתה תלך להוגוורטס. אתה חייב". טיילור הסתכל על אביו, שחייך אליו חיוך חיוור, לא ממשי. אחר כך הוא הסתכל לאחור וראה שלאורך קילומטרים רבים מאחוריו נמתח טור של עקבות. טור אחד.