חברים/אויבים

הערות: זה אמנם לא פיקצר, אבל זה יהיה פאנפיק יחסית קצר, משהו כמו 5-10 פרקים גג. אה, ולגבי כמה פרטים, אני אלך עם הגרסא של הסרט, ולא של הספר, כי היא יותר דרמטית. אבל בד"כ אני אשתדל להצמד לגירסא של רולינג.

~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

זה לא שאני לא אוהב את הארי. אני באמת כן. הוא החבר הכי טוב שלי, ואני אוהב אותו. ובאמת שלא אכפת לי כל כך, מזה שהוא מפורסם. ואומנם מדי פעם, מנקרת בי הקנאה, אבל אני תמיד יודע שזו לא אשמתו.

כי הוא לא ביקש את זה. וברגעים הכי גרועים, אני מזכיר לעצמי את נסיבות פרסומו של הארי. את מות הוריו.

אני מזכיר לעצמי, את כל מה שעברנו ביחד. את משחק השחמט ההוא בשנה הראשונה, את חדר הסודות, את הסוהרסנים, והצריף המצווח.

אז למה בכל זאת, כשהארי היה זקוק לי, כשכל הבית-ספר היה נגדו, למה לא עזרתי לו? כי.. כי זה פשוט קרה פעם אחת יותר מדי. ותמיד, בכל ההרפתקאות שלנו, הוא גמר כגיבור, ואני כעוזר של הגיבור.

תמיד, המכלים מוכרחים לומר, 'שמעתם על מה שהארי פוטר עשה?' למה, למה זה לא יכול להיות פעם אחת הארי ורון, והרמיוני? למה זה תמיד רק הארי? ושוב, אני יודע שזו לא אשמתו.

שהוא אפילו סובל מצומת-הלב. שהוא משתדל, באמת משתדל, לכוון את מבטיהם של האנשים ממנו והלאה. אבל.. הפעם, זה היה, כמו שאומר הביטוי, "הקש ששבר את גב הגמל."

ובנסיבות שלי, פשוט נשברתי. ואת כל הזעם העצור, הוצאתי עליו, בנימה אדישה ומלגלגת.

ולאחר מכן, פשוט הייתי עקשן, ויהיר מדי, כדי להודות שטעיתי. אז משכתי את זה. עוד ועוד.

אז, לפני שתשמעו את הסיפור המלא, רק תדעו, למה. ושאני לא גאה במה שעשיתי. אבל כולם עושים טעויות.. זה מה שהופך אותנו לבני אדם.

~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

זה יצא לי יחסית קצר, אבל זה פרולוג. הפרקים יהיו ארוכים יותר.

		הפרק הבא