קלף פשוט

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה השם שלו, זה שכתוב על הדף שם.
'גורם שלילי מספר 1'.
ג'יני עמדה דום, מביטה בפנים של אהובה מביטות אליה מתוך הקלף וקורצות בחיוך משועשע.
הו, כמה שהיא התגעגעה אליו.
היא הייתה במשרד הקסמים ביחד עם אביה, ושניהם תלו מבטים נאלמים בקלף ההוא, שנתלה על הקיר.
אחד הביט בשלט בעצבות אך בידיעה, והשנייה הביטה בו בהפתעה ובחרדה.
"אבא," לחשה. "מה הם עשו להארי?"
"משרד הקסמים נפל, ג'ין. זוכרת מה קרה בחתונה?" שאל ארתור וויזלי חרישית.
ג'יני הנהנה בעצב. "אבל הוא הציל אותם! הוא מוכן להקריב את החיים שלו בשביל כל העולם, ו- ו-"
"ג'ין, אנחנו חייבים לנהוג על פי הנהלים, אחרת... את יודעת. תעשי את זה, אם לא בשבילי אז בשבילי הארי." הוא הנמיך את קולו ללחישה.
אירועי סיום השנה שעברה עברו בראשה של ג'יני במהירות. הארי נפרד ממנה, הארי רוצה שהיא תהיה בטוחה...
היא הנהנה. "אז מעכשיו אני שונאת את הארי פוטר, הא?"
ארתור, אביה, הנהן, והשניים יצאו מתא ה- 'שירותים' והתקדמו במסדרונות, בדרך למשרדו של ארתור.

היא לא יכלה להביט בעיניים של האישה ההיא.
האישה שהלכה עם העגלה של הממתקים, אך במקום למכור ממתקים היא מכרה עלונים. עלונים שעל כל אחד מהם היה מודפס: 'גורם שלילי מספר 1'.
"תרצי עלון, יקירתי?" היא שאלה אותה.
ג'יני זעמה כל כך, אך מחשבה עלתה בראשה.
"כן, אשמח לקנות עלון," אמרה בחיוך מאולץ. היא שילמה למוכרת ולקחה עלון עם הכתובת ששנאה כל כך, ומיהרה אל תא ריק. (באותה נסיעה התאים הריקים היו נפוצים מאוד, מאחר שהורים רבים סרבו לשלוח את ילדיהם אל הוגוורטס.)
היא הביטה בפניו של הארי. הארי שלה.
היא אהבה אותו כל כך.
"למה אתה גורם שלילי מספר אחד?" שאלה בעצב.
פניו המכוייכות חייכו ואמרו את הדבר שתוכנתו להגיד: "למה הלורד וולדמורט עולה לשילטון? כי הוא רע! זה כל כך ברור, הרי אני יודע לשפוט את העולם יותר טוב מכל אדם אחר!"
פניה של ג'יני התכרכמו בעצב.
"מה עשו לך?" שאלה בעצב, ואז הוסיפה: "אני אוהבת אותך."
הארי המתוכנת לא ידע מה להגיד, כי לא קיבל תגובות כאלה מעולם. הוא פשוט שתק.
"אם... אם נתחתן, אני... אני אתן לך את העלון הזה." הוסיפה בהתקף של רגשות.
היא נאנחה והכניסה את העלון למזוודתה, דמעות עולות בעיניה.

~כעבור תשע שנים~

"הארי." ג'יני הניחה את ראשה על כתפו, נאנחת.
"את באמת רוצה ילד?" שאל הארי.
"אני בטוחה. תראה, כל הילדים נוסעים להוגוורטס השנה, לא תרצה גם אתה להיפרד מאחד כזה על תחנת הרכבת?" שאלה ג'יני.
"בגלל זה את רוצה ילד?" שאל הארי, מבודח.
"לא," ענתה ג'יני. "אבל את שאר הטיעונים כבר אמרתי."
"אבל ידוע שאני לא אוכל לסרב, נכון?" נאנח הארי.
"ברוח שלא תוכל," ענתה לו ג'יני.
"את בטוחה?" הוא שאל והתיישב בחשש.
"בטוחה יותר מאיי פעם," אמרה ג'יני. "אנחנו נשואים כבר שש שנים!"
הארי הנהן, פניו מביעות לרגע עצב. "איך הזמן עובר, הא?"
ג'יני הנהנה. "אבל אתה מסכים איתי, נכון?"
"תמיד." חייך הארי.
ג'יני הביטה בו לרגע, אך אז פתחה את פיה. "שמרתי אצלי משהו מאז... המלחמה."
"מאז המלחמה?" הופתע הארי.
"שמרתי את זה... אני לא יודעת למה. פשוט שמרתי את זה." היא עצמה את עיניה והוציאה את אותו עלון מקולל מהמגירה הנעולה בשידה שלה, שהארי מעולם לא פתח.
הארי שאל והפתעה נראתה בקולו: "למה את עוצמת עיניים?"
"כי אני חוששת מהתגובה שלך." ענתה לו בעצב.
"אז תפקחי אותן."
ג'יני מצמצה ואז פקחה את עיניה לגמרי, מביטה בהארי בשאלה.
"אני מבין אותך לגמרי." אמר הארי.
ג'יני השפילה את מבטה.
ידו החמימה של הארי אחזה בסנטרה בעדינות והרימה אותו, כך שראשה לא היה מושפל יותר.
היא הביטה בעיניו.
"זכרונות, נכון?" שאל. "לא יכולת לזרוק את זה."
ג'יני הנהנה.
"זה בסדר, זה קורה גם לי." הארי שלף קופסא ממתחת לכרית שלו.
"מה יש בתוכה?" שאלה ג'יני.
הארי פתח את הקופסא. "את זה."
מכתבים. מכתבים על מכתבים, שעליהם היו כתובים דברים משונים, בעודים סגורים בקסם.
"ממי למי המכתבים?" שאל ג'יני.
הארי חייך חיוך כאוב. "ממני ומסיריוס."
ג'יני הביטה בו. "אתה רוצה לקרוא לבן שיהיה לנו, אם זה יהיה בן, סיריוס?"
"אני לא יודע. יש גם את ג'יימס, אבא שלי. אני לא יודע. נחליט ביום הלידה? זה קצת מוקדם מדי," התחמק הארי.
ג'יני הנהנה.
"לכולנו יש זכרונות וחפצים מהמלחמה, ג'ין. את לא צריכה לחשוב שאת שונה מכולם." הרגיע אותה הארי.
"תודה." מלמלה ג'יני, דמעות נוצצות בזוויות עיניה. היא הייתה בטוחה שזה הולך להיות יום רע, מלא צעקות וזעם.
ואז הנארי הביט בעיניה במבט מאושר.
"ועכשיו אני בטוח שאני רוצה ילד."

כעבור תשעה חודשים נולד להם בן, ושמו נקבע: ג'יימס סיריוס פוטר.