להשתחרר

היא הייתה אבודה, בודדה, החיים שלה לפניה. נערה אובדת בת 14 שנשרה מהלימודים, בעקבות וולדמורט. חלומותיה עמדו להתגשם. את אחותה הקפיצו כיתה, לא אותה. לאחותה שלחו ממתקים, לא לה. לאחותה היו מחזרים, לא לה. בלטריקס הייתה שבר כלי, אבל וולדמורט גרם לה להאמין שהיא חזקה, שהיא תמשיך להתקיים. עזובה ברחובות לונדון, היא הייתה הולכת כשילדים מוגלגים זורקים עליה דברים וצוחקים עליה.

* * *

בלילה גשום וקר, היא הגיע בכוחותיה האחרונים. היא התעלפה ליד שער הכניסה.

***

"הכניסו אותה" אמר קול גבוהה וצלול.  פיטשל  מיהר למלא את מצוות אדונו. מכשפה חזקה ביותר.... חשב וולדמורט. היא נחוצה לי להשלמת המשימה.

***

"... בלטריקס בלוקסאם פרופ" רעדה בלטריקס.  "יפה, חומר משובח. האם את יודעת להטיל קרושיו?" שאל וולדמורט. "כן אדוני" ענתה בלטריקס.  "יפה.. נסי את הקללה על פיטשל." אמר וולדמורט. בלטריקס, שהייתה חסרת כל מצפון התרכזה. "קרושיו!"  קראה. כעבור חצי שעה פיטשל נח על הרצפה ללא רוח חיים. "רומאוס, רומולוס!" קרא וולדמורט. אל החדר נכנסו שני אוכלי מוות שפופים. "לא התנהגתם יפה, אה?" משאל וולדמורט בנופת צופים. "נסי על רומאוס את האימפריוס שלך." אמר וולדמורט. "אימפריו!" קראה בלטריקס. רומאוס נעשה דומם, הברק הטבעי שבעיני כל אדם כבה בעיניו. "על השני, נסי אבדה קדברה" ציווה וולדמורט. היא הטילה את הקללה. הוא מת. וולדמורט ידע שהיא התקבלה.

תגיבו!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא