דממת מוות

רגלי מובילות אותי קדימה בלי שאוכל לעצור אותם, מוחי עוד לא איכל לחלוטין את העובדה שזהו, זה נגמר. עוד ימים ספורים אני אהיה כבר בין המתים, אבל למה אפי הכריזה "קתרין ריין ומשפחתה"? מה המשפחה שלי קשורה? הרי הדבר הטוב היחידי במשחקים הוא שבזמן שאני אהיה מתה אורן, אמילי, רון והיילי ימשיכו לחיות. אך לא נראה שמישהו מתכוון לתת לי הסברים, הכול המשיך להתקיים כמו בכול שנה, כמו שהיה אמור לקרות בשנה הבאה.

נער בן 17 נבחר, בערך בן גילי, אפילו קצת פחות, ובלי להתחשב אפילו במעט אפי מבטאת את המשפט המוכר "מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם" בדממה, גם בייאוש הגדול- דממה.

לא נותנים לי להיפרד מאף אחד כמה שתמיד נותנים, במקום זה מובילים את כולנו, גם את אורן, אמילי, היילי ורון, לכיוון הרכבת, ולא נראה שאף אחד שם לבלבול שלי.

אחרי שאנחנו עולים על הרכבת נותנים לנו רגע לנשום בלי שאף אחד יהיה לידנו, כדי לאכל ורק אני יושבת לה שם, מבולבלת, לא מבינה מה קורה? למה גם המשפחה באה איתנו, התשובה באה מהר מתוך שפתיו של אורן, "משחקי הרעב ה-75, הגמול הרבעוני השלישי", הייאוש לא יכל להיות גדול יותר מאי- פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא