מלחמת הכלות

שם: מלחמת הכלות

פאנדום: הארי פוטר, אבל ההשראה לסיפור נלקחה מהסרט "מלחמת הכלות" (סרט אגדי, צפייה מומלצת בחום).

תקופת זמן: חמש שנים אחרי הקרב על הוגוורטס.

דירוג: רוב הפרקים יהיו PG, אולי יהיו כמה של pg13.

שיפ: הארי/ג'יני , רון/הרמיוני.

דיקסליימר: אני לא הולכת להרוויח מזה כסף, הדמויות שייכות לרולינג.

ז'אנר: רומאנס, הומור,דרמה..

"בוקר, אהובה" קולו של רון דיגדג את צווארה של הרמיוני.

היא נאנחה ואז ציחקקה וחפנה את שיערו בכף ידה.

"מה השעה?" שאלה בעוד רון מנשק את השקע בצאוורה.

"ממ.. תשע וחצי?" מלמל רון והשקיע את פניו בשיערה של הרמיוני, הפזור על הכרית.

"מה?!" צווחה הרמיוני ובבת אחת זינקה מהמיטה.

"הרמיוני! כמעט עשית לי התקף לב!" קרא רון בבהלה בעוד הרמיוני ממהרת לחדר האמבטיה.

"ואתה עשית לי התקף לב, רון וויזלי! הפגישה שלי ושל ג'יני עם קתרין תומפסון בעשר! אוי, ג'יני תרצח אותי! אנחנו מפנטזות על הפגישה הזאת מאז שאנחנו בנות שתיים עשרה" אמרה הרמיוני בבהלה בעודה מצחצחת שיניים ולובשת חזייה באותו הזמן.

"תירגעי, אחותי לא רוצחת אף אחד" אמר רון אם כי לא נשמע בטוח במיוחד בעצמו.

אחרי עשר דקות נפרדה הרמיוני מרון בנשיקה מהירה על הלחי ומיהרה למעלית, לא לפני שצווחה לרון, רגע לפני שדלתות המעלית נסגרו,

"אל תשכח ללכת היום לגרינוסט! אני רוצה להתחיל את ההכנות לחתונה כבר ממחר!"

"אבל יש עוד ארבעה חודשים" יילל רון בעוד המעלית יורדת מטה.

הרמיוני התניעה את המכונית, מתנת יום הולדת עשרים ושלוש מאביה, ובדרך נס, שכללה כמה לחשי קונפונדוס על שוטרים נרגזים לאחר חמש עבירות תנועה לפחות, הגיעה הרמיוני לביתם של הארי וג'יני.

היא נאנחה כשראתה את ג'יני הזועפת בפתח חדר המדרגות של בניינה, מתקדמת לעבר המכונית בצעדים נחושים וכועסים.

היא טרקה את הדלת מאחוריה ופלטה קללה עסיסית בעוד הרמיוני מתניעה את המנוע.

"למה לא יכולנו לעזאזל פשוט להתעתק?!" אמרה ג'יני בעוד הרמיוני מזגזגת בין מכוניות במהירות של הרבה יותר מן המותר לפי החוק.

"אבא שלי לא קנה לי את האוטו הזה כדי שאני אתעתק מכל מקום" אמרה הרמיוני.

"תיסעי בו כמה שאת רוצה, אבל אנחנו מאחרות לפגישה עם קת-רין תומ-פסון" אמרה ג'יני, מושכת את ההבהרות בשמה של קתרין תומפסון כאילו דיברה על שר הקסמים לפחות.

"אני יודעת, אני יודעת. הנה קחי" אמרה הרמיוני והושיטה לג'יני גלולה ורודה.

"איך את יודעת...?"

"אני בטוחה שאפילו הארי מצליח להבחין שיש לך מחזור. את מסתירה את זה טוב בערך כמו שרון יודע לרקוד בלט"

נסיעה מהירה, הרבה לחשי קונפונדוס, ובשעה חמש דקות לעשר התייצבו שתי הבנות באולמות קולינס.

"אני לא מאמינה שאנחנו באמת פה" אמרה ג'יני בקול צייצני, כאילו היא מדברת על אלוהים. אולמות קולינס כאילו השכיחו מליבה כל דבר כמו מחזור, איחור, או הרמיוני מאחרת.

"חלמנו על המקום הזה כל כך הרבה זמן... אנחנו באמת פה, ג'ין, את מאמינה?" פלטה הרמיוני ומחתה את עיניה שמהן זלגו דמעות התרגשות.

שתיהן ניגשו למזכירה בעלת ציפורניים ארוכות משוחות בלק אדום-דם, לבושת פרווה מנומרת, שלעסה מסטיק בקול רם ודיברה בטלפון.

"את לא מאמינה מה אריק יודע לעשות עם הלשון שלו, נטשה. מי יודע כמה טריקים בני המוגלגים האלו יודעים לעשות" ציחקקה המזכירה.

"אני אדבר איתך אחר כך" אמרה כשהבחינה בהרמיוני וג'יני המתקרבות לכיוונה.

"אפשר לעזור לכן, בנות?" שאלה בקול נוטף מתיקות מזויפת.

"יש לנו פגישה עם.. עם..." נראה שג'יני לא מצליחה לבטא את שמה מרוב התרגשות.

"קתרין תומפסון. לשעה עשר" השלימה הרמיוני.

"היא תקבל אתכן עכשיו" אמרה המזכירה בשיעמום והורתה על קצה מסדרון ארוך שהסתיים בדלתות שיש מפוארות.

ג'יני והרמיוני הלכו לכיוונו, רועדות מהתרגשות, ופתחו בזהירות את דלתות השיש.

מולן, על כיסא מפואר, הייתה ישובה קתרין תומפסון המפורסמת. היא הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, בעלת יופי טבעי. שיער בלונדיני ומשיי שנפל בתלתלים רכים על כתפיה, עיניים כחולות נעימות, לחיים ורדרדות ושפתיים מלאות. היא לבשה גלימת קטיפה סגולה ומפוארת, שהרמיוני שיערה שעלתה יותר מעשר גלימות שלה גם יחד.

"גברת תומפסון" אמרה ג'יני ביראה, ונראה שלא תצליח להוציא יותר מילה אחת מפיה. זאת הייתה תכונה מציקה ביותר של ג'יני, להפוך לאילמת בנוכחותם של אנשים שהעריצה. הארי פוטר בתקופתו, הייתה דוגמא חיה לכך.

"ג'יני וויזלי והרמיוני גריינג'ר נכון?" שאלה גברת תומפסון בחביבות והצביעה על הכיסאות הכסופים שמולה. ג'יני והרמיוני מיהרו להתיישב עליהן.

"הרמיוני וויזלי וג'יני פוטר לעתיד, גברת תומפסון" אמרה הרמיוני.

"קתרין יספיק" אמרה קתרין בחיוך מסנוור שגרם לג'יני להשתנק.

"ספרו לי קצת על עצמכן, בנות. אני מבינה ששתיכן רוצות לערוך חתונה אצלנו כאן באולמות קולינס, נכון?" שאלה גברת תומפסון, רושמת לה משהו בפנקס סגול שתאם לגלימתה.

משום שג'יני הייתה אילמת לעת עתה, החלה הרמיוני לדבר.

"כן, אנחנו מאוד רוצות לערוך את החתונה שלנו פה באולמי קולינס. זה החלום שלנו בערך מאז שהיינו בנות שתיים עשרה, הבטחנו לעצמנו ששתינו נתחתן באולמות קולינס ונהיה השושבינות הראשיות אחת של השנייה" אמרה הרמיוני בהתרגשות.

"אח,גיל שתיים עשרה איזה גיל מופלא. כן, גם אני זוכרת בגיל הזה איך התלחששתי עם חברות ופינטזתי איתן על היום שבו נתחתן כולנו באולמות קולינס. לצערי, המחירים של אולמות קולינס בתקופתו היו כה יקרים שרק אני, מכל חברותיי, יכולתי להרשות לעצמי להתחתן פה עם ההנחה המכובדת שעשתה לי דודתי המנוחה, ליסה קולינס. אח, איזה אישה. סבתי, אם אמי, הייתה מייסדת אולמות קולינס, ועל שמה הם גם נקראו. לא הספקתי להכיר את סבתי, היא נפטרה בטרם עת לפני לידתי, והורישה את המקום לדודתי, שהורישה לי אותו, מכיוון שהיו לה רק בנים. וסבתי, היא תמיד דרשה, ש"רק אישה תנהל את אולמות קולינס" ודודתי עמדה בדרישתה. אם כך, בנות יקרות, אשמח לתת לשתיכן להתחתן באולמותינו היפים. בואו רק אבדוק האם יש לי שני תאריכים זמינים" אמרה קתרין.

בהינף שרביט ניצבה על שולחנה מחברת זהובה שהתעופפה מאדן החלון. גברת תומפסון החלה לדפדף במחברת במהירות, עד שהגיעה לדף המבוקש.

"כן, שלושה תאריכים. שניים בעשרים ושתיים ליוני, ואחד ברביעי. אז מי תיקח את הרביעי ומי תיקח את העשרים ושניים?" אמרה גברת תומפסון בחיוך.

"אהההה!! אני לא מאמינה, אנחנו נתחתן פה, באולמות קולינס! הרמיוני, ממש פה! אוי גברת תומפסון, אני סוגדת לך!!". כן, יכולת הדיבור בהחלט שבה לג'יני.

הרמיוני הסמיקה כעגבנייה בשלה, אך גברת תומפסון רק חייכה.

"אני אקח את הרביעי ביוני, זה בסדר ג'יני? ההורים שלי התחתנו ברביעי למאי, הייתי רוצה להתחתן בתאריך קרוב לשלהם" אמרה הרמיוני בביישנות.

"כן, בטח, אין בעיה. אני אקח את העשרים ושניים" אמרה ג'יני בשמחה.

"אם כך, יש לנו שתי חתונות. אחת ברביעי ליוני של הרמיוני ג'ריינג'ר המקסימה, ומה שם בעלך?" שאלה גברת תומפסון.

"רונלד וויזלי" אמרה הרמיוני.

"ושל ג'יני וויזלי המקסימה לא פחות, בעשרים ושניים ליוני, עם...?" אמרה גברת תומפסון.

"הארי פוטר" אמרה ג'יני ונראה כאילו היא עלולה להתפוצץ מאושר בכל רגע.

גברת תומפסון חייכה.

"עכשיו נותר לכן, בנות, רק להתחיל לתכנן את החלום שלכן".

		הפרק הבא