להסיט קצוות שיער

"מה אתן מכינות?" קולו של רון הקפיץ את הרמיוני.

"עוגה" אמרה ג'יני בפשטות והכניסה את תערובת העוגה לתוך התנור.

"למה?" שאל רון והתקדם צעד אחד לתוך המטבח.

"בשביל הארי. חשבנו להכין לו עוגה כי... לא ציינו את יום ההולדת שלו כמו שצריך" אמרה הרמיוני.

"לא נראה לי שזה מה שמטריד אותו עכשיו" אמר רון ובחן את העוגה התופחת בתנור.

"אתה לא חייב להיות כל כך אופטימי, רון" אמרה ג'יני בציניות.

רון משך בכתפיו והרמיוני הבליעה אנחה.

"אני הולכת להתקלח" הודיעה לשניהם ויצאה מהמטבח כדי לעלות בגרם המדרגות לעבר חדר האמבטיה שהיה צמוד לחדרה של ג'יני, בו ישנה.

זרם המים החמימים הרגיע את הרמיוני. היא הרגישה כאילו היא שוטפת מעליה את כל היום הקשה. לא ההכנות המתישות לחתונה היו הסיבה לתשישותה של הרמיוני.

היא ידעה שלאחר החתונה היא, הארי ורון ייאלצו להתחיל במסעם אחר הההורקוקוסים. למעשה היא כבר ארזה בתיק הצד הקטן שלה את כל הדברים הנחוצים להם (קסם הרחבה פשוט סידר את העניין). פשוט הייתה לה מין הרגשה רעה שאולי הם ייאלצו לעזוב מוקדם מהרגיל.

לאחר שסיימה את המקלחת היא עטפה את עצמה במגבת רכה וסרקה את דמותה במראה. היא אהבה את שיערה לאחר המקלחת. הוא לא היה נפוח ומקורזל, אלא חלק ומדיף ריח טוב.

היא יצאה מהמקלחת לבושה בטרנינג והלכה לעבר חדרה של ג'יני. היא החליטה לנצל את הזמן בקריאה של אחד מספריה; "קללות בלתי הפיכות" נראה היה כספר המתאים למצב, שכן אולי בעוד פחות מעשרים וארבע שעות היא, הארי ורון ייאלצו להתמודד עם קללות כאלו.  

אך להפתעתה מישהו חיכה לה על מיטתה של ג'יני. רון.

הוא זינק ברגע שנכנסה לחדר, ומרוב בהלה התרומם בבת אחת והפיל משהו על הרצפה. אוזניו האדימו ותאמו את צבע שיערו.

"סליחה...חשבתי שאת במקלחת-" אמר רון בעוד הרמיוני מתכופפת כדי לראות  מה רון הפיל.

היא פערה את פיה כשראתה מתחת למיטה של ג'יני מחברת עבה עם כריכה סגולה ומשובצת בפסים כחולים. זה היה היומן שלה, היומן הסודי שלה מזה כמעט שנתיים שלמות.

"אתה..קראת את היומן שלי?" היא שאלה בחוסר אמון.

"לא! ברור שלא! רק באתי לפה והוא היה על המיטה!" קרא רון במהירות.

הרמיוני זכרה היטב שהניחה את היומן על השידה שלי המיטה של ג'יני ולא על המיטה עצמה. היא גם זכרה שהסימניה הדקה הייתה בעמוד הראשון של היומן ולא כמעט בסופו. אבל היא החליטה לא לומר דבר ולהעמיד פנים שהיא מאמינה לרון. היא הסמיקה רק מהמחשבה על כך שקרא חלק מהדברים שכתבה ביומנה, שמדברים בבירור עליו ועל רגשותיה אליו...

"הרמיוני?" שאל רון בהיסוס כשהרמיוני מיהרה לתחוב את יומנה במזוודתה.

"כן?" שאלה הרמיוני.

"אני... אני לא בטוח שאני מוכן לזה" אמר רון.

"למה אתה מתכוון?" שאלה הרמיוני בבלבול והתיישבה בזהירות בקצה מיטתה של ג'יני.

"לחיפוש אחר הההורקוקוסים. אני מתכוון, לא אמרתי מילה להארי" נחפז רון להוסיף כשראה את הבעתה פניה של הרמיוני.

"אבל... כל העסק הזה גדול עליי" הודה רון במבוכה.

"אז מה אתה מתכוון לעשות?! לנטוש את הארי כשהוא זקוק לך יותר מכול?! הבטחנו לו שכולנו יחד בזה, ואתה-"

"בגלל זה לא אמרתי לו כלום! לא התכוונתי לנטוש אתכם, את יודעת שבחיים לא הייתי עושה את זה. בסך הכול רציתי לשתף אותך במה שאני מרגיש-"

"למה?" פלטה הרמיוני והצטערה ברגע שהמילה יצאה מפיה.

"למה? טוב, פשוט... לא יודע" אמר רון בעוד סומק מציף את לחייו.

"אתה... באמת לא תנטוש אותנו?" אמרה הרמיוני בהיסוס.

"ברור שלא. אתם כמו אחים בשבילי" אמר רון ונמנע מלהסתכל בפניה של הרמיוני.

"אני כמו אחותך?" אמרה הרמיוני, משתדלת להימנע מנימה לא רצויה לחדור לקולה.

"כן... אני מתכוון, גדלנו יחד מגיל אחת עשרה,ו... לא יודע" אמר רון בקול מוזר.

"כן. גם אתה, ממש כמו.. אח בשבילי" אמרה הרמיוני, מסמיקה.

השתררה שתיקה כל כך עמוקה בחדר שרק קולות המריבה העמומים בין ג'יני למולי שרבו למטה בסלון, נשמעו. רון התעניין מאוד בכפות רגליו והרמיוני הייתה מרותקת במבטה לסוודר הסגול של ג'יני שנזרק ברישול על מיטתה.

"הרמיוני..." מלמל רון בקול שקט מאוד.

"כן?" אמרה הרמיוני במהירות.

רון נראה מתלבט מאוד. הוא הביט הצידה ואז רכן לעבר הרמיוני והסיט קצוות שיערה מאחורי אוזנה.

"את יפה מאוד" הוא לחש לה. סומק הציף את פרצופה והיא הרגישה את ליבה פועם במהירות.

"תודה" אמרה הרמיוני בשקט ולא הצליחה למנוע מחיוך להתגנב לשפתיה.

רון הצמיד בזהירות את שפתיו לשפתיה והיא נענתה לו ברצון לנשיקה ארוכה מאוד.

		הפרק הבא