סוף זה רק ההתחלה

"קוראים לי פרסי ג'קסון.

אני בן שתיים עשרה. עד לפני כמה חודשים הייתי תלמיד בפנימיית יאנסי, בית ספר פרטי לילדים בעייתיים בצפון מדינת ניו יורק."

נראה שלמילים אין אף השפעה על פרסי ג'קסון הצעיר, אך מיה לא נראתה מוטרדת מכך.

"אולם הארי פוטר עדיין היה שם. הוא אמנם ישן ברגע זה, אבל לא לאורך זמן. דודתו פטוניה כבר היתה ערה וקולה המצווח היה הצליל הראשון ששמע אותו יום."

גם מצד הארי פוטר לא נשמע תשובה אך גם זה לא גרם למיה לעצור.

"איך אפשר לתאר את ארטמיס פאול? פסיכיאטרים רבים ניסו ונכשלו. הבעיה העיקרית טמונה באינטליגנציה של ארטמיס. הוא שיבש כל נבחן שנערך לו. הוא תיעתע במומחי הרפואה הנודעים ביותר, הוציא רבים מהם מדעתם ושילח אותם להתאשפז בבתי החולים שלהם עצמם."

ארטמיס פאול גם הוא נשאר נאמן לשתיקתו. אך זה כמו קודמיו לא עניין כלל את מיה.

"קרטר נודד עם אביו הארכיאולוג במסעותיו ברחבי העולם. סיידי גרה בלונדון אצל סבא וסבתא שלה. קרטר חי על מזוודות. סיידי מבלה עם החברות שלה. קרטר הוא נער מנומס וצייתן. סיידי מרדנית ובועטת. לקרטר יש עור כהה ולסיידי עור לבן. והם אח ואחות."

האחים למשפחת קיין כמו קודמיהם, סירבו לענות למיה, אך היא לא נראתה מרוגזת מכך אפילו לא מעט.

"לאיימי היה שיער חום- אדמדם ארוך, בעוד ששערו של דן היה בלונדיני כהה. זה עזר לדן לדמיין שאחותו היא בעצם חייזר בתחפושת, אבל למרבה הצער, היו להם אותן עיניים- ירוקות כמו אבני ירקן, כך נהגה סבתם לומר."

גם מצד איימי ודן לא הייתה תגובה ומיה כבר החלה להראות מעט לחוצה. היא עצמה את עיניה ומחתה ממצחה את הזיעה. לאחר מכן היא שלפה נייר מקופל מכיסה ופתחה אותו לאט- לאט. "המכחולים הם כלי העבודה של הציירים, המילים הם כלי העבודה שלי, אנא מכן מילים, הקימו לתחייה את האנשים.

אנא ממך פרסי, אל תפחד להביא את הקסם שלך גם לכאן.

אנא ממך הארי, אל תשמור על יקיריך ותפקיר אותנו למוות.

אנא ממך ארטמיס, אל תנוח על זרי דפנה, עזור גם לנו.

אנא מכם קרטר וסיידי, יש עוד עולמות להציל.

אנא מכם איימי ודן, המרוץ שלכם עוד לא נגמר". וברגע שביטאה את המילה האחרונה הופיעו לפניה שבע דמויות מבולבלות. "תודה שבאתם גברותי ורבותיי אני צריכה מכם עזרה". מיה כול כך אהבה את העבודה שלה!

		הפרק הבא