סבתא

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

האם נשענה אחורנית בכסאה. היא לא שמעה מבנה כבר תשע עשרה שנה, אם היא זוכרת נכון וזכרונה עדיין לא נשחק.
״ג׳יי,״ לחשה. ״ג׳יי שלי.״
הילד הקטן שגידלה ושלחה ללמוד ולהחכים, הילד שמצאה עצמה בוכה ממולו, כאשר סיפרה לו שהיא עכרה ואחים לא יהיו לו, ובתגובה הביט לה ילד לאימוץ, מי יודע מאן.הילד שאהבה יותר מאותה עצמה.
הקוסם שדפק על דלת ביתה אז הודיע לה את הבשורה המרה, על כך שילדה הקט מת, ואיתו שמחה חייה. הילד הזה כבר לא היה קטן כל כך, אך היא עדיין החשיבה אותו לתינוק שלה.
״אני אוהבת אותך, ג׳יי.״ הוסיפה.
היא הביטה בתקרת המערה שמסביבה. היא ברחה לאיזור נידח, מקימה בו את ביתה, בורחת מהכל.היא אהבה אותו כל כך עד שוויתרה על חייה ועברה להתפלל, רחוק מעין רואה, על שלומו של בנה בשמיים.
ועוד היה לו בן. בהתחלה האם רצתה ללכת ולגדל את נכדה בעצמה, אך פעלה בשונה ממה שהאינסטינקטים שלה הורו לה. היא פשוט ברחה, בלי לדעת למה. עד שמצאה את עצמה באותה מערה ששנאה כל כך. היא לא ידעה למה עשתה זאת. אולי בגלל הבעת פניו הרצינית של הקוסם שממולה, או בגלל המחנק שחשה בביתה כאשר ידעה שהיא היחידה שגרה בו, לאחר שאיבדה את שני הגברים של חייה. ואלי זה היה בגלל שידעה שיעשה עוול לילד אם הוא יגדל תחת חסותה, כאשר היא כל כך מדוכאת, ובאותה תקופה נדמה היה לה שהדבר לא ירפא לעולם, והיא צדקה.
המכשף הרשע היה חודר לחלומותיה, כאשר היא מדמיינת אותו על פי התמונות מהעיתונים שעיינה בהם לפני הרצח. הוא היה מחייך אליה בחביבות, מרים את שרביטו ונושף עליו, עננת אבק עולה ממנו. ואז הוא היה אומר תמיד את אותה שורה: "הרגתי את בנך, פוטר, ועכשיו אהרוג גם אותך."
היא מעולם לא ידעה מדוע האיש קרא לה בשם משפחתה, אך שיערה שזה בגלל ששכחה היא בעצמה את שמה. מה לעשות, שנים של ישיבה בתוך מערה, כשהיציאות היחידות החוצה נועדו כדי לצוד או להתפנות, יכולות לגרום לאדם השנון בעולם להפוך לסנילי.
עד לאותו היום.

היא ישבה על הריצפה, מתפללת עבור בנה ובעלה בלחש, מיומנת לאחר שנים של תפילות.
אך אז משהו השתנה. אזניה נכסו לשימוש בפעם הראשונה זה שנים, כאשר האם סיימה בדיוק לדקלם את ההברה האחרונה בתפילה.
"קדימה, חברים! לפי מה שרוב אמר המשרד הוקם באיזור!" נשמע קול.
"אבל למה כאן, לכל הרוחות? ממש מסריח כאן." מחה קול אחר.
"כן, והמקום ממש שומם. כאילו חיות לא מתקרבות הנה." עוד אחד הצטרף לשיחה.
"כן, ממש שוררת פה אווירת נכאים." עוד הסכמה.
"מה אתה חושב, פוטר?"
האם התנשפה. פוטר? יכול להיות... יכול להיות שבנה חיי?
היא קמה ומיהרה להביט החוצה מהמערה שלה, תרה אחר האנשים.
אחד גבוה, שמנמן. זה לא היה הבן שלה. גם לא השני, החיוור והרזה, שלבש כובע שכיסה את פניו. אבל...
היה שם עוד אחד, שהלך קצלת מאחוריו כולם. והוא נראה בדיוק כמו בנה.
"ג'יי-ג'יי!" קראה ויצאה ממחבואה, שיכורה מאושרה.
האיש הסתובב אליה, נפעם, מעביר יד בשיערו במבוכה. עיניים ירוקות ניבטו אליה מפנים שהיו זהות לחלוטין לפניו של בנה.
האם בלמה במהירות. זה לא היה בנה, ועכשיו היא גם חשפה את מיקומה בפזיזותה. עכשיו האיש מהחלום יגלה היכן היא ויתפוס אותה...
מישהו תפס בכתפיה לפני שהספיקה להתרחק. "מי את?"
"אתה לא... אתה לא הבן שלי?" היא התעלמה לחלוטין מהאיש שאחז בכתפיה.
האיש נסוג לאחור. "אמי נהרגה," הוא אמר בקול שקט. "היא נהרגה בניסיון להגן עליי."
"להגן עליך?" סקרנותה התעוררה. "ממי?"
"מאדון האופל העונה לשם וולדמורט," ענה האיש.
"בבקשה," היא התחננה, מבלי להבין מדוע. "כיצד הוא נראה?"
"פניו היו... נחשיים," הוא מלמל, למרות שהכאב ניכר בפניו. "האף שלו נראה לא אנושי והוא היה רשע... ראו את זה מהעיניים שלו."
נחשיים. אף לא אנושי. האיש מהחלום.
"הוא בא למצוא אותי, נכון?" היא לחשה וטמנה את פניה בידיה, מתחילה ליבב בפחד. תשע עשרה שנה היא הסתתרה מפניו. היא הייתה בטוחה שהיא הצליחה...
"גבירתי, האדם הזה כבר מת. האיש שממולך הרג אותו."
האדם שממולה הרג אותו?
"אתה בטוח שאתה לא ג'יי?" היא לחשה.
"לא קוראים לי ג'יי..." מלמל האיש, אך פתאום זיק ניצת בעיניו. "רגע," קרא. "מהו שמו המלא של בנך?"
"ג'יימס." היא לחשה. "ג'יימס שלי."
עיניו של האיש הוצפו דמעות והוא כרע רגל מול הזקנה. "האיש שעליו את מדברת הוא אבא שלי," אמר בקול צרוד. "הוא נהרג יחד עם אמי בלילה ההוא."
"אתה... הנכד שלי?" לחשה. זקנתה החלה לגרום לה להבין כמה שנים בזבזה באותה המערה הנידחת לבדה.
"הנכד שלך." ענה האיש, דמעות עולות בעיניו ויורדות לאורך לחייו, ללא קול.
"אתה כל כך דומה לו..."
השניים שמו לב שהם לבדם רק לאחר כמה דקות של בכי חסר מעצורים.
"הם הלכו," הסביר האיש. "זימנו אותם בדחיפות."
אך אז הוא הבחין בבטנה הקמורה פנימה. "את ממש עור ועצמות!" זעק. "בואי מהר וניתן לך כמה מנות של אוכל. את זקוקה לכך."
האישה הנהנה, אך סירבה לזוז. "תענה לי קודם על שאלה אחת."
"כן?" הוא הסתובב אליה.
"מה שמך?" הדמעות עלו בחזרה.
"הארי ג'יימס פוטר," הוא ענה, אחז בידה, והוביל אותה אל חיים חדשים.
הבן שלה אומנם נטש אותה לבדה, אך הוא השאיר לה מתנה גדולה.
הוא השאיר לה את הארי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תגובות?