דראקו מאלפוי - האמת

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג :)
זאת סידרה, ככה שדרך הפרופיל שלי תוכלו לקרוא על דמויות אחרות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דראקו השפיל את מבטו אל הרצפה, מנסה להסביר את הרגשות ששצפו וקצפו בתוכו, מתערבלים בתוך סערה אחת גדולה. והכל בגלל הילד ההוא, פוטר, שחושב שאם הוא מפורסם מותר לו לעשות הכל.
הוא אמר ארבע מילים, או יותר נכון, צעק אותן: "אתה היורש של סלית'רין!"
זה לא היה נכון. דראקו רצה לבכות, לצעוק את האמת בפני כולם. הוא רצה להגיד שחל כאן אי צדק, שהוא לא היה פוגע ככה פיזית באנשים.
אבל החינוך של הוריו השפיע על החלטותיו, והזכיר לו את נאומיו של אביו: "כסף יש למשפחת מאלפוי בשפע, וכל דבר שתצטרך תוכל לבקש ממני או מאמא. אבל לא תוכל לעולם לבקש מאיתנו כבוד שאיבדת, כי כבודך תלוי בך. אל תראה את רגשותיך ברבים ותתייחס אל כולם באופן שווה, כדי שיום אחד, כשנסדר לך תפקיד בכיר, לא יהיו כאלה שיאהבו אותך, אך גם כאלה שישנאו אותך. זכור, הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד."
המבט של דראקו השתנה לגמרי באותה השפלת מבט: הם השפיל את מבטו בדמעות, והרים אותו בהבעת הלגלוג האופיינית לו.
"ולמה אתה חושב ככה, פוטר?" הוא ירק אליו. "יש לך הוכחות?"
הבכי זלג בתוכו ללא מעצורים, ממלא אותו מבפנים וגורם לו להרגים כאילו הוא עומד להתפוץץ ולהיקרע מתוך עצמו. אך מבחוץ חזותו נראתה עדיין שלווה, שלווה ומלגלגת.
פוטר המשיך להטיח בו את קללותיו, ניבולי פה שללא ספק יקבל עליהם עונש מאוחר יותר.
דראקו חייך בניצחון כאשר התיישב על מיטתו בערב, אך החיוך לא נמשך זמן רב. לפני שהבין מה קרה הוא שלף את שרביטו ומלמל: "מופליאטו." כשהשקט השתרר, הוא החל לבכות ללא מעצורים.
הוא לא בכה בגלל שפוטר פגע בו. הוא לא בכה בגלל איך שהסתכלו עליו שונאיו. הוא לא בכה בגלל המקרה עצמו, אלא בגלל שהוא קרה פעם אחת יותר מדי.
פעם אחת יותר מדי לאחר שהואשם סתם במשך שנים, נופל קורבן לחינוך הדוק מדי, אחד שהורס את חיי הילד שנופל לאחד כזה.
הוא הביט במחשבתו בפניו של הילד, הארי פוטר המפורסם, וחש את רגש השנאה.
הרגש הזה פעפע בו אז, בשנתו השנייה, בפעם הראשונה.
הוא שנא את חוסר הצדק והעוול הנעשה לו מדי יום, את העובדה שחבריו הם לא באמת חברים, חברים שמחפשים את קרבתך רק מכיוון שהמשפחה שלך טהורת דם מכובדת.
אבל הארי פוטר הזה... הוא לא היה מכובד כלל. אומנם הוא הביס את אדון האופל, אך אימו היא בוצדמית, ככה שאין כל מה לדבר. אמו של דראקו יצאה מבית בלק המכובד, ומשפחת מאלפוי מכובדת לא פחות ממשחת בלק. אז איך פוטר מעז לדבר אליו כך?
דראקו נזכר באירועי השנה הראשונה, כאשר ניסה להציע את עצמו בפני פוטר והוא סירב בתיאטרליות, הופך את דראקו לבדיחה בעיני כל התלמידים שנכחו במקום – והם היו רבים.
הארי היה מגעיל אליו, ללא ספק.
הוא נאנח. מאז פוטר רק צבר אומץ, מתייחס אליו יותר ויותר בזלזול.
"אני יותר מכובד ממך!" רצה לצרוח עליו. "אני יותר חשוב! איך אתה מעז תהיות כזה חוצפן..."
אף אחד לא טרח לבקש את סליחתו כאשר גילו שהוא באמת לא היה היורש האמיתי של סלית'רין.

השנים חלפו.  דראקו בגר וגבה, מושך אחריו כבדרך אגב כמחצית מבנות הוגוורטס מבלי להניד עפעף.
האירועים חלפו בהירות: קימת אדון האופל, התגייסותו של דראקו לשירותיו. כל מה שדראקו זכר היה את השפלת מבטו והושטת זרועו, מחכה כבר לכוח שיוענק לו נגד האדם ששנא יותר מכל ושפגע בדברים שידע זה שנים ושינה את סדר עדיפויותיו ברמה קיצונית.
אך אז, בחופשה שלפני שנתו החמישית, קרה הדבר ששינה את השנאה הזו לגמרי. אך זה לא היה בגלל פוטר.
זה היה בגלל אבא ואמא.
"דראקוש!" נשמעה קריאתה של האם מחדר האוכל.
נרקיסה מאלפוי עמלה כרגע על הכנת עוגה גדולה, שריחה המפתה האיץ בדראקו למהר למטבח.
"זה בשבילי?" שאל, לא מצליח להתיק את מבטו מהעוגה הענקית. הוא לא היה רגיל למחוות כאלה מאימו.
"לא, זה בשביל הוריה של פנסי פרקינסון. הם באים היום, ידעת?" שאלה נרקיסה.
"כן, ואתה צריך לשמוח," אביו יצא מהצללים. תווי פניו של לוציוס מאלפוי אכן נחשבו לנאים, ושמועות אמרו שרק בזכותם הסכימה נרקיסה להתחתן עם לוציוס בצעירותם. עיניו של לוציוס היו אפורות וחסרות רחמים, ושפתיו תמיד היו מעוקלות לחיוך חסר חן או שמחת חיים. הניצוץ שדראקו תמיד קרא עליו בספרים, כאילו פסח על אביו. בצעירותו הוא היה מחפש אותו במראה אצלו ומשתעשע עליו, אך הניצוץ הזה הלך ודעת, למורת רוחו. החינוך הנוקשה העלים אותו למעט ולגמרי.
"לשמוח בזכות מה?" שאל דראקו. תחושה רעה החלה לפעפע בביטנו.
"פנסי ואתה תתחתנו!" קראה נרקיסה באושר. "נכון שזה נהדר?"
לא, זה לא היה נהדר. הוא לא רצה להתחתן איתה.
באותו הרגע החלה שנאתו כלפי הוריו להצטבר בתוכו, והוא יישם אותה. הוא הבריז מהפגישה של ההורים, והחל לשנוא אותם יותר ויותר.
הוא לא היה מסוגל להרוג את פרופסור דמבלדור כמצוות אדון האופל כי זה מה שהוריו רצו שיעשה, והוא לא הסכים לעשות כדבריהם. חוץ מזה, פרופסור דמבלדור היה יותר נחמד מהם, והוא התחבר אליו נפשית בדרך כלשהי. הוא לא היה מסוגל להרוג אותו. הוא חיבב אותו, עד כמה שזה לא מצא חן בעיניו. אך את רגשותיו שמר לעצמו והמשיך לשמור על אותה חזות קרירה, כשבתוכו שוצפת אותה האהדה לאדם שמנע ממנו לעשות את הדבר ששנא יותר מכל - רצח.
לבסוף, בקרב הגדול, הוא בחר בצד המורד באדון האופל, כאשר שנאתו להוריו מובילה אותו ומציבה אותו בצד הנכון.
הוא נלחם ולא וויתר, נחוש להרוג כמה שיותר אנשים שהוא שונא.

הוא התחתן אחרי המלחמה עם אסטוריה גרינגרס, שאותה חיבב מאוד, וגם כי רצה לעשות דווקא להוריו, ששידלוהו להינשא לפנסי פרקינסון. למרות זאת, הם נשארו לעמוד מאחוריו בחופה, ובסוף החתונה סיפרה לו אימו מה עשתה בזמן המלחמה כדי לוודא ששלומו טוב. דראקו בכה, והתנצל בפני אימו כל כך הרבה עד שהיא נאנחה לעצמה, בעודה משרבטת לבעלה מכתב בו מסופר שהיחסים ביניהם לבנם חזרו להיות תקינים.
"אנחנו תמיד נאהב אותך, דראקוש," אמרה. "לא משנה אם אדון אופל אחד יעמוד ביננו, או אלפים כאלה."
כעבוד כמה שנים נולד לו בן. הוא קרא לו סקרופיוס, בזכות המילה 'פיוס' שנמצאת בשם, תכונה שדראקו לא זכה לקבל אך קיווה שבנו יזכה בה.*
כאשר אישתו יצאה מחדר הלידה ובנם בידה, דראקו לא היה יכול להתיק את מבטו מהעיניים האפורות שעד אז היו שייכות רק לו, בעודו מלטף את שיערו הבלונדיני שעיטר את קרקפתו כמו כתר מלכות, שירש מאימו. שיערו של דראקו היה בהיר יותר.
שאר חייו של דראקו הי מאושרים. הוא ופוטר אפילו נהיו ידידים טובים, למרות כל הסיכויים.
בימיו האחרונים, סיכם דראקו לעצמו, חייו הסתיימו בדיוק כמו שרצה אז, בצעירותו. הוא עשה את המעשה הנכון.

~*~

* היערת מחברת: לקחתי את הדבר לשפה העיברית למרות שבאנגלית יש לדבר משמעות אחרת בגלל שאהבתי את הדבר וייחסתי אותו לדראקו, למרות שאני יודעת שבעיקרון דראקו מדבר אנגלית.