האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג פסח שמח וכשר!

כוחות עליוניים

אני שומע קולות, לא אנושיים.
בחשכה אני רואה דמויות.
אני יודע שיש להן מסר להעביר אלי אבל כרגע אני נחשב קטן מדי.
ואולי לא.



כותב: לונה ט'
הגולש כתב 2 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 3098
5 כוכבים (4.5) 2 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: ---- - זאנר: מתח, קצת אקשן - שיפ: יתגלה בהמשך - פורסם ב: 09.10.2012 - עודכן: 04.01.2013 המלץ! המלץ! ID : 3532
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

     הקדמה:


 

אני שומע קולות, לא אנושיים.

 

אני שומע צלילים.

 

בחשכה אני רואה דמויות, חלקן נראות טובות וחלקן נראות רעות.

 

אני לא מכיר אותן ואף פעם לא דיברתי איתן חוץ מאחת,

 

אבל אני יודע שיש להן מסר להעביר אלי בבוא הזמן. כרגע אני נחשב קטן מדי. ואולי לא.

 

קוראים לי בן, בן בראון, ואני גר בעיירה בשם פינקס שבאריזונה.

 

אני בן 16 ואני חי עם אחותי, לינזי, שהיא גדולה ממני בשנתיים, ועם אבא שלי.

 

לפני כשנתיים גילו שיש לי בעיה.

 

כנראה בעיה מוחית והרופאים עדיין לא גילו בדיוק מהי, אבל הם ללא ספק מפחדים להתעמק בה.

 

אנשים חושבים שאני מיוחד, שאני שונה. אבל אני לא.

 

הם פשוט לא מסוגלים להבין אותי. אני כמו כולם בעצם, רק שאחרים לא מודעים, כנראה, לדברים שאני מודע אליהם.

 

אז כנראה שאני באמת שונה. אבל לא ממש.

 

          - - - - - - - - - - - 

 

 

אימא שלי נעלמה לפני שנתיים בחג המולד.

 

ירד שלג רב והאורות ברחובות היו מעומעמים.

 

היה קשה לראות בבירור את המתרחש.

 

העצים, הבתים והרחובות כולם היו מכוסים שלג לבן עם עקבות מגפיים מלוכלכים מבוץ.

 

אני זוכר שראיתי ילדה קטנת ממדים, עם שיער ג'ינג'י קלוע בצמה דקה וארוכה,

 

עומדת לצד המדרכה, אוחזת בכף יד שגדולה ממנה בהרבה, כף ידה של אישה גדולה וגבוהה.

 

אני זוכר איך הילדה הביטה בי, בעיניה הגדולות, בחנה אותי

 

ואני, באופן פתאומי, התקרבתי אליה והושטתי לה את ידי.

 

היא הביטה בכף ידי ואחר כך בעיניי.

 

היא נראתה מודאגת.

 

עקבתי אחרי עיניה בעיניי וחייכתי, כנראה עוקבת אחרי הורי שעומדים מאחורי ומחייכים, חשבתי. 

 

אבל פנייה רק הראו עד כמה היא נחרדת.

 

לפתע היא צעקה.

 

צעקה מהדהדת והתחבאה מאחורי אמה.

 

קפצתי לאחור בבהלה.

 

היא התחילה לבכות והמשיכה לצרוח.

 

       זה כל מה שראיתי.

 

את אבא שלי מצאו, 5 ימים אחרי זה, שוכב עם כוויות על ידיו, חסר הכרה, ליד בניין נטוש שהיה פעם בניין תעסוקה.

 

לקחו אותו באלונקה לבית החולים.

 

אני חושב שכמעט כל רופא, בבית החולים, שאל אותו מה קרה לו ואיך הוא הגיע לשם.

 

אבל כל מה שיכול היה לומר או לשאול היה: "איפה בן? לינזי, איפה לינזי?"

 

בפעם הראשונה שבאתי לראותו בבית החולים שאלו אותי הרופאים אם אני יכול לנסות לשאול אותו מה קרה באותו יום.

 

ניסית, באמת שניסיתי והגעתי למסקנה שהוא לא זוכר שהוא היה נשוי.

 

אבל הוא זוכר אותי, את לינזי, את שמו ובעצם רק דברים שקשורים אליו, אלי, ואל לינזי.

 

אבל כשאני שואל אותו מי ילדה אותי ואת לינזי, פניו נהיות חסרות הבעה, קשות וקרות.

 

זה מפחיד אותי כל כך, כשזה קורה אני קורא ללינזי ומחבק אותה ומנגב את הדמעות שלא מפסיקות לנזול.

 

גם היא בוכה המון.

 

במיוחד בלילות, כשאבא נמצא בבית החולים.

 

אנחנו ישנים ביחד בחדר אצל סבא וסבתא שלנו ומתפללים ליום שבו אבא יחזור לעצמו.

 

לפני שבועיים, התקשרו אלינו מבית החולים בחמש וחצי בבוקר, כדי להגיד שאבא משתחרר הביתה בלוויית עוזרת פיליפינית צמודה שתגור איתנו בבית.

 

שמחנו מאוד, אבל גם פחדנו מאוד.

 

בכל הזמנים האלו שהיינו עם אבא בבית החולים, הוא היה סהרורי ומנותק.

 

היו פעמים מעטות שהוא דיבר כרגיל והתנהג כרגיל ואפילו זה הפחיד אותנו, כי הוא לא זכר את אימא.

 

את האישה שהייתה איתו יום אחרי יום במשך 19 וחצי שנה.

 

        אבא שלי לא זוכר את אימא שלי.

 

 

 

באותו הלילה שהוא חזר הביתה וחזרנו לישון בבית שלנו, העניינים התחילו לזוז.

 

שכבתי במיטה משלב ידיים ומביט בתקרה הלבנה שבחדרי.

 

מחשבות מוזרות התרוצצו בראשי.

 

פתאום הופיעה לי תמונה של בן אדם עם שיער לבן אבל לא נראה זקן, לבוש בגדי ספורט לבנים קצרים.

 

הוא היה יחף.

 

ידיו כוסו בכפפות לבנות נוצצות.

 

שיערו סורק בקפידה לצד ימין.

 

הוא התחיל לדבר: "לינדה יודעת. לינדה זוכרת. אבל היא משקרת להם, לכולם! היא חזקה אתה יודע? יש לך אימא חזקה. היא בחיים לא תשכח אתכם."

 

עצמתי את עיניי מהר וחזק.


אימא שלי? אתה יודע על אימא שלי?

 

פתחתי אותן ולרגע האיש נעלם.

 

נשמתי לרווחה.

 

התחלתי להזיע, התרוממתי והתיישבתי על מיטתי.

 

פתאום הופיע האיש מטר ממני ומבטו מזועזע.

 

"אימא שלך לא שוכחת!" הוא לחש.

 

הביט עמוק לתוך עיניי ונעלם.

 

צמרמורת עברה בגופי.

 

רצתי מחדרי ויצאתי מהבית מהר ככל יכולתי.

 

ירדתי במדרגות מרפסת הכניסה ובמדרגה האחרונה החלקתי והשתטחתי על המדרכה.

 

         

 

                                            - - - - - - - - - - - - - -


הפרק הבא
תגובות

וואו · 10.10.2012 · פורסם על ידי :Big Girls Dont Cry
אהבתי,מחכה להמשך

נחמד · 11.10.2012 · פורסם על ידי :Daydreamer
יצא לך יפה, תמישיכי. נרשמתי לעידכונים.

^^ · 11.10.2012 · פורסם על ידי :לונה ט' (כותב הפאנפיק)
וואי תודה! פרק שני יגיע בקרוב

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
93 510 347 100


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007