כוחות עליוניים

הרגשתי הקלה מיידית.

ירדתי מהאופניים ופסעתי בשביל הגישה, שעליו נראו שרידי טיפות מים.

הגעתי למרפסת הכניסה.

החלקתי את שערי עם ידי השמאלית, טפחתי על חולצתי וסידרתי אותה.

נשמתי לרווחה והנפתי את ידי בצורת אגרוף לכיוון הדלת, אך בדיוק כשידי נגעה בדלת היא נפתחה ומולי עמדה לילי.

חייכתי חיוך רחב.

חולצתה הלבנה הייתה רופפת מעט,

מכנסי הפיג'מה הארוכים המשובצים שלה נעו קלות למשב הרוח הקריר שנכנס.

היא חייכה חיוך ביישני כששיערה הגלי הסתיר מעט את עיניה החומות.

הן נצצו.

היא החזיקה את הדלת וסימנה לי להיכנס עם הראש.

נכנסתי בזריזות וכשהיא סגרה את הדלת תפסתי את מותנה,

משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה במשך כמה שניות.

היא צחקקה והניחה את ראשה על עורפי החשוף.

"באת בזמן הנכון," היא לחשה.

הלכנו לכיוון המטבח והתיישבתי על כיסא שהיה צמוד לשולחן האוכל המלבני.

"אתה רוצה משהו חם? אולי תה?" שאלה לילי והציצה מהמטבח כדי לראות מהי תגובתי.

שפשפתי את ידיי ואמרתי שתה יהיה מעולה.

לאחר שהכינה לשנינו תה ולקחה עוגיות חומות עם קוביות שוקולד מהארון,

עלינו במדרגות לחדר שלה שבקומה השנייה וסגרנו את הדלת כדי לא להפריע להוריה.

התיישבתי על המיטה וכרסמתי עוגייה שהייתה טעימה כל כך.

לילי סידרה את הכרית שעל המיטה בצד השני,

התיישבה עם כוס התה בידה ונשענה על הקיר כשרגליה משולבות זו בזו.

"אז, ספר לי מההתחלה, מה קורה?" נשענתי על הקיר גם אני ונשמתי נשימה ארוכה.

             ****

למחרת בבוקר המאוחר, לאחר שדיברנו כמעט עד 5 לפנות בוקר, ירדנו למטה להכין לשנינו ארוחת בוקר.

לילי הדליקה את הרדיו וכשהתחילה לזמזם את השיר ששמה השדרנית, הפלאפון שלי צלצל. זאת הייתה לינזי וזאת הפעם הרביעית שהיא התקשרה הבוקר ולא עניתי לה.

"הלו?" עניתי לאחר שנזכרתי שאתמול בלילה ברחתי מהבית ולא חזרתי.

"איפה אתה? לא אמרת לי שאתה יוצא,"

"אממ, אצל לילי, הייתי חייב לשאוף אוויר," השבתי.

"לשאוף אוויר זה אומר להיות שם כל הלילה? יכולת להשאיר פתק, לשלוח הודעה-"

"אני מצטער, זה לא יקרה שוב." אמרתי במהירות.

"דאגנו," היא הנמיכה את קולה.

"אני חוזר עוד שעה." אמרתי ונתקנו את השיחה.

אכלנו בזריזות ויצאנו לכיוון ביתי.

"אתה מתכוון לספר ללינזי?" שאלה לילי בזמן שהלכנו.

"אני חושב,"

"בחיים לא הייתי מדמיינת לעצמי שדבר כזה יקרה למישהו." היא הכניסה את ידה לכיסי מעילה.

רוח קרירה העיפה את שיערה על פניה והיא הצטערה שהייתה צריכה להוציא את ידיה מהכיסים, כדי להזיז את שיערה.

חייכתי כשראיתי אותה נאבקת עם הרוח ומתעצבנת שהשיער לא נשאר במקומו.

כשהגענו לחצר הקדמית של הבית שלי,

השענתי את האופניים על הגדר הנמוכה שהקיפה את הבית.

לילי נשמה עמוק ואמרה שכדי שתחזור הביתה ושנדבר יותר מאוחר.

הנהנתי והתחבקנו.

נכנסתי הביתה.

האורות לא דלקו.

צמרמורת עברה בגופי כאשר ראיתי את אבא יושב מול האח וקורא ספר שלא ראיתי כבר שנים.

הוא הרים את מבטו אלי וחייך.

"בוקר טוב ילד." אמר וסגר את ספרו.

"איפה לינזי?" שאלתי בהססנות,

קיוויתי שלא יבחין ברעד שעבר בגופי כשהוא התרומם מכיסאו וחיבק אותי.

עמדתי קפוא במקום ושאלתי שנית,

"אמ, איפה היא?" הפעם הנמכתי את קולי מעט.

אני חושב שככה הגבתי במשך חודשים כשהייתי רואה אותו מתנהג כרגיל כאילו לא קרה כלום.

לא האמנתי למראה עיניי.

הוא לגמרי שכח.

דמעות הציפו את עיניי כל פעם שרציתי לשאול אותו אם הוא מרגיש שמשהו חסר.

או יותר נכון שמישהו חסר.

"היא נסעה לסופר," אמר כשהבחין שאני מודאג.

"הכל בסדר? איפה היית ומה עשית?"

הנהנתי מהר ועליתי במדרגות וכשנזכרתי שהוא שאל שאלה עניתי שהייתי אצל לילי.

"ממש זוג למופת אתם, מתי תביא אותה אלינו? לא ראיתי אותה הרבה זמן."

"אנחנו לא זוג!" קבעתי כאשר נכנסתי לחדר המקלחת וטרקתי את דלת.

הפרק הקודם