הוא אהב אותם

טוב, הפיק מתרחש בתקופת הספר החמישי, כאשר סיריוס "כלוא" בכיכר גרימולד מספר 12 ותוך כדי כך עולים לראשו זיכרונות מבני משפחתו. קריאה מהנה :)

סיריוס בלק אהב אותם. כמה שהוא שנא אותם הוא אהב אותם. למרות שהם היו בצד הלא נכון, הם היו המשפחה שלו, והוא אהב אותם.

כסיריוס העלה בראשו את הזיכרונות שלו מאביו עמד מולו גבר נאה, שחור שיער, בעל תווי פנים חדים וקשוחים. אביו של סיריוס תמיד הציג לאנשים את חזותו הקשוחה והקרה, סיריוס עצמו הטיל ספק האם יש לו בכלל חזות אחרת.

עיניים רושפות שתמיד הזכירו לו את כול הפגמים שבו, זה הדבר שהכי בלט בחזותו, סיריוס תמיד הרגיש מבולגן ומבולבל כאשר עיניו פגשו את העיניים האלו.

"תכפתר את הגלימה שלך עד הסוף!"

"שכחת לשים את הסיכה עם סמל משפחת בלק, רוץ לשים אותה מיד!"

"לא באמת התכוונת ללכת עם הסמרטוט הזה מחוץ לחדר שלך, נכון?"

העיניים של אביו תמיד ביקרו אותו, ולסיריוס לקחו שנים ללמוד איך להתמודד איתן.

כשסיריוס העלה בראשו את הזיכרונות מאימו עמדה מולו אישה חמורת סבר, בעלת עיניים אפורות כשלו, ופה מעוקל שלא הפסיק להמטיר עליו תלונות, נזיפות, ולפעמים אפילו קללות.

"בוגד דם נאלח!"

"איך אתה מעז לפגוע בשמה הטוב של משפחת בלק?!"

"גריפינדור?! בני הבכור הולך לבית בוגדי הדם והבוצדמים?!!"

"התנהג כראוי למעמדך! אתה בן למשפחת בלק! משפחה טהורת דם ומכובדת ביותר! אנחנו לא סתם חצויי דם מטונפים!!!"

אלו היו הזיכרונות שלו מאימו, גידופים וקללות כלפי חצויי הדם, ילידי המוגלגים ובוגדי הדם.

כול פעם שקולה של אימו פילח את אוזניו הוא קפא במקומו וניסה להתאים את עצמו למקום שחולק לו בעולם, שנים רבות חלפו עד שסיריוס למד לא להקשיב לקול הזה.

כשסיריוס העלה בראשו את הזיכרונות שלו מאחיו עמד מולו נער רגיל, צעיר ממנו בשנים אחדות, שגונב ממנו כול דבר טוב שאי פעם היה לו.

כשסיריוס הצליח בדבר אחד, אחיו הצליח גם הוא, אך כשסיריוס נכשל, ואחיו הצליח, לא היה מר מטעם התבוסה שחש.

אחיו היה הבן האידיאלי למשפחת בלק, חכם, נחוש, מבין את מעמדו ונוהג בכול מי שמתחתיו כראוי להם.

סיריוס זכר מבני משפחתו את הרע ביותר. אך לפעמים, כאשר שנתו נדדה ממנו, הוא היה יוצא מחדרו, נזהר שלא להעיר אף אחד מחברי המסדר החיים בכיכר גרימולד, נכנס לחדר הסמוך לשלו, ונועל את הדלת מאחוריו.

בתוך החדר סיריוס היה נופל ארצה ונותן לדמעות לזלוג מעיניו ולזיכרונות להציף את ראשו.

אביו מחבק אותו לאחר שנפל ממטאטא הצעצוע שלו ולוחש לו מילות הרגעה. סיריוס נותן לעוד שתי דמעות ליפול על הרצפה ולסחוף עמם את הזיכרון.

אמו מחזיקה בידו האוחזת בשרביט ותנועות עדינות ורכות מנחה אותו איך להטיל את הלחש. דמעה נספגת בשטיח וסופגת איתה את הזיכרון.

אחיו יושב איתו בתוך ארון מטאטאים ונותן לו את המשחה שגנב מהמרפאה כדי שירפא את השריטה שקיבל בלילה הקודם. דמעה מוצאת את דרכה לתוך פיו של סיריוס וטעמה המלוח רק מחזק את הזיכרון לפני שגם הוא נמוג.

סיריוס בלק אהב אותם. כמה שהוא שנא אותם הוא אהב אותם. למרות שהם היו בצד הלא נכון, הם היו המשפחה שלו, והוא אהב אותם.

כאשר סיריוס היה יוצא מהחדר וחוזר למיטתו הוא היה ממהר להדחיק את הזיכרונות למגירה אחורית בראשו, לתת לרגש השנאה להשתלט על הזיכרונות ממשפחתו, ולהתרכז חזק בתמונה שהייתה תלויה מול מיטתו, תמונה שלו ושלושת חבריו, תמונה שהסתירה מאחוריה תמונה אחרת, תמונה שלו, ושל משפחתו, כאשר אחיו מחייך חיוך חושף שיניים, ואביו פורע את שיערו, אפילו אימו מגניבה חיוך קטן.

אבל אסור לסיריוס לזכור את זה, כי אם כן הוא יתפרק, כי משפחתו כבר אינם עוד, וכול מה שנשאר לו הוא חבר ילדות אחד ובן סנדקאות, והוא לא יכול להרשות לעצמו לאהוב אף אחד אחר.