החיים אחרי הוגוורטס

"איך אתם מרגישים, לגבי העובדה שזו הייתה השנה האחרונה שלכם בהוגוורטס?" שאלה אמו של ג'יימס. "זה מאכזב שלא נהיה כאן ברציף, שנה הבאה." אמרתי בקול מתגעגע, "למרות שרק לפני רגע ירדנו מהרכבת- " "זה מרגיש כאילו לא ראינו את הוגוורטס הרבה שנים." המשיך אותי ג'יימס. ובדיוק כשרצה להמשיך את נאומו, סיריוס הבין לאן זה מוביל, והתפרץ; "אז אנחנו הולכים הביתה, או נשארים כאן שנה שלמה?" אמר בחוסר סבלנות מזויף, אך כולנו ידענו, שהוא רק רצה להגיע לאחוזת פוטר, בשביל הארוחה, שגמדוני הבית מבשלים לנו.
"טוב, אז נלך." אמר אביו של ג'יימס, בחוסר סבלנות אמיתי. למען האמת, לא ממש שמתי לב שהוא נמצא. אולי הוא לא השתתף בשיחה, משום שהוא עדיין לא התרגל לעובדה- שבנו היחיד מאוהב בבת מוגלגים. אפילו כשג'יימס הכיר אותי להורים שלו, הוא אמר- 'אוונס? לא שם מוכר." "זה בגלל שאני בת מוגלגים." אמרתי לו, מהססת. הוא הסתכל על ג'יימס בפליאה שאפילו לא טרח להסתיר ממני, ואמר- "ג'יימס, בת מוגלים? לא היית מעדיף להמשיך את טוהר הדם של המשפחה?" למשמע הדבר, קם ג'יימס בכעס מהשולחן ולקח אותי איתו, לחדרו שבקומה השישית.

"לילי מתוקה? לילי?" זו הייתה אמו של ג'יימס. כנראה, הייתי שקועה במחשבות, יותר זמן משהיה נראה לי. "אנו הולכים הביתה, את באה או לא?" הפעם היה זה אביו של ג'יימס, שכבר נראה שממש נמאס לו. "ברור, אדוני." עניתי במהרה, כדי לא להכעיס אותו יותר, ונכנסתי למכונית.
"לילי, את בסדר?" שאל סיריוס. למרבה המזל, מר פוטר נשאר בחוץ, כדי לדון בדבר מה עם גב' פוטר. "לא ממש." עניתי לו בקול טרוד. "למה זה, יפה שלי?" הפעם היה זה תורו של ג'יימס לשאול. "נראה לי שאבא שלך שונא אותי." אמרתי באכזבה קלה. "אל תדאגי לילי, הוא רק צריך להתרגל אלייך. ככה זה גם היה איתי." אמר סיריוס, "הוא היה ממש חשדן לגביי, בגלל שאני בן למשפחת בלק. אבל הוא כבר הבין שאני לא כמותם."

התחלנו לנסוע. כולנו שתקנו. לבסוף הגענו לאחוזה; 'וואו, היא ענקית! אני אף פעם לא יתרגל לגודל הזה.' חשבתי לעצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא