אי-לין

הגשם התחיל לרדת בפתאומיות, הרוח, שהגיעה כבר חמש דקות לפניו לא הרתיעה אותי, כשהגשם התחיל הייתי צריכה לרוץ את כול שלוש הקילומטרים האחרונים. עד שהגעתי הביתה כבר הייתי רטובה כולי מרגל ועד ראש, כמובן ישר שנכנסתי הדבר הראשון ששמעתי היה:"תורידי נעליים, תחליפי בגדים ועופי לנקות את המדרגות והמרתף", תמיד הייתי משרתת...

&

קוראים לי אלין זמר-גד, אני עוד מעט בת 14, יש לי שחור ארוך וחלק, עיניים ירוקות ויחסית ענקיות שאני כועסות הן הופכות לאפורות ושאני שמחה לצהובות (לא שזה קורה הרבה), בכיתה שלי אני הילדה הכי גדולה, הכי רזה וכמובן הכי מסכנה. אני גרה עם דודתי בעלה ובנותיהם כבר 12 שנה, מאז התאונה הנוראה שהרגה את הורי. בבית דודתי התייחסו אלי יפה רק בשלוש שנים הראשונות, שעדיין שירותי הרווחה היו באים לראות מה איתי, לאחר שהם עזבו "ניצתו" עיניה של דודתי אלינה (שלצערי על שמה אני קרויה), והיא התחילה להעביד אותי, ממש כמו סינדרלה!!

&

באותו יום גשום התאכזבתי, ציפיתי לפחות לשמוע:" לכי להתקלח", אבל לא ואם היא לא אמרה את זה עכשיו זה אומר שאני אשאר רטובה עד שאני אגמור לנקות, לשאוב אבק, לשטוף כלים, לבשל וגם כמובן לעשות כביסה. התחלתי לנקות את המרתף, שמעתי צעדים היורדים לכיווני במדרגות, ואז נכנסו אחיותיי החורגות התאומות והג'ינג'יות כדי "לראות מה אני עושה", או במילים יותר פשוטות לבלגן הכול, להציק לי ולעשות הכול כדי שדודתי תצעק עלי ותעניש אותי בעבודה כפולה ממה שכבר יש לי. כול-כך רציתי להרביץ להן,אך, עצרתי בעדי, אפילו לא רציתי לחשוב מה היה קורה אם אפילו הייתי אומרת "די" או אפילו "שלום", או "אתן נראות מקסים", בקיצור, אסור היה לי לדבר אליהן, בעיקר אליה, אל דפנה היא הייתה המרשעת האמיתית, נעמה הייתה יותר נחמדה ודיברה איתי פעם בשבוע, היא פחדה שאמא שלה תגלה ותעניש גם אותה, או יותר גרוע אותי עוד יותר, נעמה ריחמה עלי ואהבה אותי, דפנה, לעומתה עשתה הכול כדי שאני אוענש ואסבול עוד יותר. אחרי שגמרתי לנקות את המרתף, (והספקתי לנעול אותו לפני שדפנה תיכנס ותלכלך שוב), הלכתי לבשל, מלא פעמים בזמן שבישלתי התפתיתי שלא לשים רעל באוכל של דודתי ודפנה אבל ויתרתי על הרעיון, מה שעוד הייתי זקוקה לו זה להיות רוצחת שהרעילה את משפחתה. כמובן שכול ערב אני בישלתי, וגם כמובן, שלא אכלתי איתם אלה שאריות\ משהו קטן אחר, בעיקרון, בשבילם, אני לא קיימת. בשעה 23:30 עליתי למעלה להתקלח וללכת לישון, כמובן שאני לא מסוגלת להירדם ישר כי מחשבות מכול יום רודפות אותי וגם מחשבות על מחר:" איך יהיה בבית ספר, הלוואי שאני לא יקבל שיעורי בית, ושיהיו לי פחות עבודות", אז תמיד בזמן שחשבתי לעצמי את המחשבות שלי קראתי ספר, כדי להפחית את העצב והכעס שמצטברים בי עוד יותר ככול שאני גדלה וככול שהזמן עובר.

התעוררתי בבוקר לקול השעון המעורר שלי שאומר לי:"צריך להוריד כביסה, להכין ארוחת בוקר, אוכל לבית ספר ולנקות את המטבח", התלבשתי וירדתי למטה, להפתעתי נעמה הייתה למטה וצפתה בטלוויזיה, ברגע שראתה אותי כיבתה את הטלוויזיה וניגשה אלי בחיבוק ענק, כמובן שחיבקתי אותה גם בחזרה, הכנתי לנעמה משהו לאכול, ובאותה הזדמנות התיישבתי לאכול גם, כי בעיקרון לא תהיה לי הזדמנות אחרת, דיברתי עם נעמה ולא שמתי לב איך הזמן רץ לו, שמתי לב לכך ששמעתי את השעון המעורר של אלינה ודפנה, רצתי החוצה הורדתי אץ הכביסה והלכתי להכין פנקייקים וופל בלגי, כמו בכול בוקר (דמיינו לעצמכם את דפנה ואלינה, איך הם נראות אחרי שהן אוכלות כול יום וופלים ופנקייקים לארוחת בוקר), שדודתי ירדה למטה היא החליטה דווקא היום שהיא רוצה 3 ביצים הפוכות, רתחתי מזעם והתחלתי לבשל, שוב. (לפחות דפנה החליטה להישאר שמנה ולאכול וופל בגלי ופנקייקים), לאחר שכולם גמרו לאכול שטפתי כלים, סידרתי את המטבח ובחמישה לשמונה יצאתי לבית ספר והתחלתי לרוץ.

&

הגעתי לבית הספר באיחור של רבע שעה, רתחתי מזעם למשמע קולות הרחמים שעברו בין ילדי הכיתה, בכיתה שלי, הייתי בלי דפנה (למזלי) ונעמה (לצערי), הם לא למדו איתי באותו בית-ספר, אמא שלהם שלחה אותם לבית ספר לאומנויות:"מגיע להם יותר ממך, את לא זקוקה לחינוך מיוחד", זה מה שדודתי אמרה לי ברגע שביקשתי לעבור לבית ספר לנגינה וציור, כי הייתי מוכשרת מאוד. בבית ספרי הרגשתי עוד יותר נורא מאשר בבית, הייתי חנונית וכולם ריחמו עלי, מה שגרם לי לשנוא את כולם ולכולם לשנוא אותי, חוץ מילדה וילד בודדים, הם החברים הכי טובים שלי מאז ומתמיד, וכמוני גם להם אין חברים חוץ ממני ומהשני, לחברתי קוראים עדן, יש לה משקפיים גדולים וקולים, גשר בצבע זהב על השיניים והיא כולה ג'ינג'ית כך, שכמעט ולא רואים אותה מרוב נמשים, שראיתי אותה בפעם הראשונה היא נראתה כמו תפוז ממושקף עם עיניים ירוקות ענקיות וקוביות זוהרות במקום פה. לחבר הכי טוב שלי קוראים רון, לרון יש עיינים כחולות ושיער זהוב, במבט ראשון רון נראה כמו מלאך, כול מה שצריך להוסיף לו זה: הילה מעל הראש, גלימה לבנה וכנפיים, בנוסף לכך רון מתנהג כמו מלאך אך הוא, לעומתי, חנון מלידה, הוא יודע את כול לוח הכפל עד מיליון בעל פה וגם את כול הטבלה המחזורית בקיצור רון מחונן מלידה.

&

המורה שלי שאלה אותי למה איחרתי, לא יכולתי לומר לה אז אמרתי שהתעוררתי מאוחר, לכן לאחר 10 איחורים ב-10 ימים היא ביקשה ממני לבוא לשיחה בסוף היום, הנהנתי בראשי והלכתי לשבת במקומי ליד הילדה שאני הכי שונאת בכיתה בשם דפי, לדפי יש שיער חום וגלי שגולש עד לברכיה, כול יום היא מגיעה לבית הספר עם צמה אחרת ועם פלאפון אחר, היום היא הגיע העם אייפד, באמצע השיעור היא התחילה לצלם אותי, זה ממש הפריע לי אך לא אמרתי כלום כי אם אני מסתבכת איתה, יעשו עלי חרם וזה מה שעוד חסר לי, בנוסף לכול הצרות שיש לי בבית.

היום עבר בעצלתיים, שיעור אחר שיעור, היום נראה כאילו הוא נגרר על פני שנה שלמה, עד שהגיע שיעור אומנות, זהו היה השיעור שאלין חיכתה לו שבוע שלם, השיעור הזה היה מיוחד, הם היו צריכים לכתוב סיפור, סיפור שמסביר את רגשותיהם ומה עובר אליהם, לא רציתי להשתתף כי אני לא יכולה לספר מה קורה בבית שלי, לכן, ברגע שמורתי, עלמה, שמה לב שאני יושבת בלי מעש היא לקחה אותי איתה לחדר נפרד..

		הפרק הבא