התאמה גנטית

פאנדום: שומרת אחותי.
ג`ן, או לחלופין ג`סי/ אנה מרומז (איך שתרצו לראות את זה).
ז`אנר: אנגסט, דרמה.
אורך: 699 מילים.
הערות: היה לי קשה לכתוב על שומרת אחותי. הספר הזה היה בשבילי כמו אגרוף לפנים. בכל זאת, הייתי חייבת לכתוב משהו על ג`סי. זה לא טוב במיוחד ויש קפיצה משמעותית בזמנים. ת"ב, כמובן.
ויתור זכויות לג'ודי פיקו, על ג'סי.
אזהרת ספוילרים.

אמא תמיד אמרה שאני שכפול גנטי שלה וקייט היא שכפול גנטי של אבא. כשאנה הצטרפה למשוואה העסק נהיה יותר מסובך, כי אף אחד לא תכנן את אנה ופתאום הסתבר שיכול להיות שלאבא לא יהיה יותר שכפול גנטי.
קייט היא אחותי הקטנה. כשהיא הייתה בת שלוש והילד של השכנים, שהיה משקפופר בן ארבע, הרביץ לה כי לקחה לו את הבובה, הכנסתי לו חול לעיניים ודפקתי לו אגרוף בפרצוף.
גם אנה היא אחותי הקטנה, וכשהיא הייתה בת עשר ואותו הילד של השכנים הוריד לה את החולצה, דאגתי שילך למיון. עם האחיות פיצג`רלד הוא לא יתעסק, לא עם האחיות שלי.
אנה לא בכתה למרות שהבינה מה קורה. היא הייתה ההוכחה לכך שלצערי אני לא מאומץ. הפסקתי להיות שכפול גנטי של אמא בגיל שתים- עשרה, כשברחתי מהבית והתמסטלתי בפעם הראשונה. נעשיתי הילד הדפוק מבינינו, למרות שלמען האמת שלושתנו דפוקים. אנה וקייט פשוט לא יודעות איך להתמודד עם זה.
אמא הפסיקה להסתכל עליי כשקייט הייתה בת שנתיים ואובחנה. הייתי תמיד הברירה השנייה. דודה ז`אן אהבה אותי יותר מאמא, כי היא תמיד נאלצה לשמור עליי כשקייט הייתה בבית החולים ואנה הייתה צריכה לתרום לה חלק מעצמה, וככה הכרנו.
דודה ז`אן יודעת שאני אוהב את אנה ואת קייט באותה מידה, אבל הכף מבחינתי מוטת לטובת אנה. היא חלק ממני כמו שהיא חלק מקייט, רק שהיא חלק מהלב שלי וחלק מהגוף של קייט. אנה היא המקשרת. כולם חוץ מאמא סומכים עליה כאילו הייתה מבוגרת טובת לב ולא ילדה בת שלוש עשרה. לפעמים אני חושב שהתבגרתי באמת כשהייתי צעיר ממנה, והיא התבגרה באמת שנים לפני שהגיעה לגיל שלוש עשרה.
אני תוהה מי מאיתנו נאלץ להתבגר מהר יותר, אבל כבר אין לי את מי לשאול.
אנה לקחה איתה חלק ממני, את החלק שלה בי, כשהלכה. בלוויה שלה זייפתי אתAmazing Grace כי ידעתי שהיא הייתה רוצה שאעשה את זה. אני לא מאמין בגן עדן, אבל הייתי חייב לקוות שהיא הגיעה לשם כי זה הגיע לה. כל כך הרבה אנשים הגיעו וקייט התייפחה על הקבר, חמושה בכליה החדשה שלה, הכליה של אנה. גם אני רציתי במעמקי ליבי חלק מאנה. רציתי לשפוך מעצמי את הדם ולקבל את שלה, או להרוס משהו מעצמי. שקלתי לעשות את זה, להיות גם אני תזכורת חיה לכך שפעם הייתה פה אנה, עד שנזכרתי שלשרת את צרכיה של קייט כדי שתחיה היה תפקידה של אנה כל חייה, התפקיד שבגללו היא מצאה את עצמה בבית הקברות הזה.
פעם הייתי מגיע לשם כל יום, לדבר איתה על דברים שלא ידעתי שאני מסוגל להגיד בקול. עכשיו אני מגיע כל כמה שעות, כי אני מרגיש שאני מאבד אותה וההוכחה היחידה לכך שהיא הייתה טמונה בדם ובכליה של קייט.
קייט סיפרה לי שהיא פוצעת את עצמה לפעמים כי זה הדם של אנה. אני לא המשוגע היחיד שחושב עליה כל הזמן. היא אמרה שזה היה באשמתה, שאם היא לא הייתה אומרת לאנה להגיש את התביעה אנה לא הייתה מוצאת את מותה. אמרתי לה שזה היה באשמת אמא, שאף פעם לא הקשיבה לאף אחד חוץ מלה והותירה אותי ואת אנה מחוץ לתמונה.
אני עדיין חושב שזה היה באשמתה. אנה הגיחה אלינו בספונטניות ועזבה מהר מדי. היא הייתה כמו מלאך ששמר על השפיות שלנו, על המשפחה שלנו. אני לא חושב שאמא מתגעגעת אליה כמוני וכמו קייט. אולי גם אבא מתגעגע, כי היא הייתה גם הבת האהובה שלו ולו תמיד היה את הכוח להקשיב לה, גם כשטובתה של קייט נדמתה הדבר החשוב ביותר.
אבל לא היה לו משקל בבית, וזה חבל כל כך כי הוא יכל למנוע את הפירוק הזה.
החדר של אנה נשאר כמו שהיה, ואני נכנס אליו מדי פעם ושואף את האוויר שלה, את ריח הבושם שאבא קנה לה. את התליון שלה לקחתי ואני עונד אותו, למרות שהוא מיועד לנשים. לא אכפת לי.
כשאני מגיע אל הקבר שלה אני לוקח איתי כדורי הרגעה, כדי שלא אשתגע. זה לא עוזר.
נהייתי נקי בזכותה. אחרי המוות שלה הייתי חייב להמשיך לחיות, וידעתי שהמטרה שלי היא להנציח אותה. מעולם לא נגעתי בקבר של אנה כי אני פוחד. עד היום אני פוחד.
הדמעות שלי התייבשו עליו לא פעם ולא פעמיים, ואני עדיין שואל את עצמי מה עשיתי שהיא נטשה אותי.
היא הייתה אחותי הקטנה. קייט היא כבר לא אחותי הקטנה, כי קשה לי לחשוב עליה ככה בלי ההקשר של אנה.
אילו יכולתי לראות את דמותה בת השלוש עשרה לנצח, הייתי נושק לשפתיה ואומר לה שלמרות שהיא אחותי והיא קטינה וזה אסור, אני אוהב אותה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.