צל

צל. זה מה שהמלחמה עושה. הופכת אנשים לצללים של עצמם. כמו שהיא עשתה לה. היא לא תחזור אף פעם להיות ג'יני של פעם, חייכנית, טיפה ביישנית, חברותית, אוהבת קווידיץ' מושבעת ודלוקה על הארי פוטר. חסרת דאגות. טוב, לא לגמרי, אבל דאגות קטנות, שוליות, כמו בנים ומה הארי פוטר חושב עלייך, הן כאין וכאפס בהשוואה לדאגות שהמלחמה מביאה. נכון שהיא פגשה את לורד וולדמורט כבר בשנתה הראשונה בהוגוורטס, אבל אז היא לא הבינה באמת עד כמה הוא מסוכן. עד כמה הוא יכול לגרום כאב. כי אז לא הייתה מלחמה.

עכשיו יש מלחמה, וג'יני מבינה מה הוא כאב אמיתי. הילדה בת השתיים עשרה נעלמה, הוחלפה בנערה בת שבעה עשרה שעברה יותר מידי דברים רעים ביחס לשבע עשרה שנותיה. היא כבר לא מחייכת וצוחקת. היא רצינית ומחושבת, עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשרוד ולהגן על האנשים שחשובים לה. צל של מי שהייתה פעם.

כשג'יני הייתה קטנה, היא הייתה מנסה לפעמים לתפוס את הצל שלה. זה אף פעם לא הצליח, ואימה הסבירה לה שהצל הוא משהו שאי אפשר לתפוס. הוא חופשי, משוחרר ועצמאי. לא גשמי וחסר דאגות. אז אם עכשיו היא הופכת להיות הצל של עצמה, היא גם אמורה להיות חופשייה, עצמאית וחסרת דאגות, כמו כל צל. לא? מסתבר שלא. היא לא חופשייה, להפך, היא כלואה. לכודה תחת עינם המשגיחה של אוכלי המוות. עצמאית היא כן, עד כמה שאפשר. וחסרת דאגות? היא יכולה לשכוח מזה. היא כל הזמן דואגת; למשפחתה, להארי והרמיוני שיצאו עם רון למסע מסוכן בעקבות ההנחיות של דמבלדור המנוח, לחבריה, וגם לחברי מסדר עוף החול. לא, היא ההפך מצל, למרות שהיא הצל של עצמה. כמו כולם. כי זה מה שהמלחמה עושה, הופכת אנשים לצללים של עצמם. 

והכי גרוע, כשהמלחמה נגמרת סוף סוף, בניצחונם, ג'יני כבר לא יודעת איך לחזור להיות מי שהייתה פעם. איך להפסיק להיות צל. המלחמה שינתה אותה. אבל יש לה את הארי, שמרגיע אותה ואומר שלמרות שהם אף פעם לא יחזרו לעצמם הם יהפכו לאנשים חדשים, אנשים שכן יודעים איך לחייך ולצחוק ולשמוח. ובכל זאת, ג'יני שונאת להביט על הצל שלה.