אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

פאנפיק חדש. הוא לא שלי, אבל ממש אהבתי את הרעיון שלו אז אני מתרגמת אותו.

עלילה ממש טובה אבל הוא בהחלט הרבה יותר אירוטי ממה שאני מפרסמת בדרך כלל ולכן, שימו לב שהדירוג שלו הוא pp18, הדירוג הגבוה ביותר.

אני מקווה שתיהנו.

נ.ב

הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג ולמחברת הפאנפיק The-Lady-Layla.

קריאה מהנה!

פרק 1: פרולוג.

הרמיוני גריינג'ר ישבה במחילה, בחדר שחלקה עם ג'יני וויזלי. ממקום מושבה ליד החלון היא יכלה לצפות בהארי פוטר, רונלד וויזלי, ג'יני, פרד וג'ורג' וויזלי נהנים בחצר האחורית. החתול הג'ינג'י שלה, קרוקשנקס, ישב על ארון הבגדים, וצפה בארנולד, הצמרור של ג'יני. מפגש של מסדר עוף החול התרחש למטה אך הצעירים בחרו שלא להצטרף לפגישה הזו.

הארי, הרמיוני ורון היו עתידים לצאת בקרוב למסע הציד אחר ההורוקרוקסים, לכן החליטו שאת השבועיים הראשונים של הקיץ יבלו בחיק המשפחה והחברים. הארי אפילו הלך לבית דארסלי כדי להסביר מה מתרחש, בעיקר לדודתו, וכדי לחכות ליום הולדתו השבע עשרה.

באותו הרגע קראה הרמיוני את המהדורה החדשה של 'הנביא היומי'. שום דבר חדש לא קרה מאז אתמול, עוד מספר גופות נתגלו לצערה, אבל שום דבר חדש. היא קפצה בבהלה כיד חסמה את פיה. ביל, הבכור בבני וויזלי, עמד מאחוריה, מחייך. הוא הניח אצבע על שפתיו, כדי שתשמור על השקט, וסימן לה לבוא בעקבותיו.

הרמיוני הרפתה מעט את אחיזתה בשרביט והנהנה. היא לא ראתה את החיוך המעושה שעיטר את שפתיו של ביל או את קרוקשנקס העוקב אחריהם. כשהם הגיעו החוצה שאלה הרמיוני "ביל, לאן אנחנו הולכים?" אך הוא רק הניד בראשו וחייך את אותו חיוך מעושה. החיוך הזה נראה לה כול כך מוכר שהוא שלח רעד של פחד בעמוד השדרה שלה, אך היא התעלמה מזה. זו הייתה טעותה הגדולה ביותר.

לאחר עשר דקות של הליכה, הם הגיעו לאגם בהיר, מוקף עצים. ביל סימן לה ללכת לפנים. זו הייתה טעות מספר שתיים. היא הביטה סביב, נדהמת מיופיו של המקום שהיא מעולם לא ראתה קודם לכן. מי האגם ליחחו את האבנים שיצרו את החוף, בעוד השמש משתקפת ממי האגם על העצים סביב.

אנקת כאב נשמעה מאחוריה, הרמיוני הסתובבה אך לא ראתה אף אחד. "ביל?" היא קראה, קולה מהדהד. צחוק חלול פגע באוזניה, וגרם למוחה לצרוח עליה 'רוצי!'. היא נעה כדי לציית אך מצאה את עצמה קפואה בקללת נעילת גוף מלאה, וכשפתחה את פיה כדי לצרוח, שום קול לא יצא.

לתדהמתה ואימתה הגמורה, לוציוס מאלפוי יצא ממחבואו מאחורי העץ ונכנס לטווח ראייתה. הוא צחק לניסיונותיה הכושלים לזוז. "מיס גריינג'ר, אני מאוד מופתע לראות שנפלת למלכודת שלי כל כך מהר. חשבתי שיהיה צורך ביותר משיקוי פולימיצי ופטריפיקוס טוטאלוס כדי לגרום לך לבוא איתי לבד. זה ממש מעורר רחמים."

הוא הלך לכיוונה והקיף אותה במעגלים, תוך כדי דיבור. הוא הביט בה כאילו הייתה טרפו והוא היה הצייד. שיערה הערמוני היה כעת יותר גלי ממתולתל, עיניה החומות בגוון האגוז, עקבו אחרי כול תנועה שלו, היא נראתה כאילו גבהה מאז שראה אותה במשרד הקסמים, גופה נראה חטוב יותר.

לוציוס הניף את שרביטו והצמיד אותו לחזה, מעל ליבה בזמן שדיבר, "בוצדמית, אני הולך להסיר מעלייך את לחש ההשתקה, אם את רק תפתחי את הפה שלך, אני אהרוג אותך!" הוא הסיר את הלחש והרמיוני קראה בבת אחת, "מה אתה רוצה ממני?!" לוציוס נאנח בדרמטיות במקום לענות. "שתק!" הוא קרה והרמיוני נהדפה מעט לפנים בעוד שהעולם מבחינתה הפך ריק.

כול זה קרה לפני שלושה (או ארבעה) ימים. כשהרמיוני שבה להכרתה, היא מצאה את עצמה לבדה, בתא קטן וחשוך, שהאור היחיד שבו נבע מלפיד מרוחק שאורו חדר דרך החלון הקטן שבדלת תאה. הדבר הנוסף היחיד שתפס מקום בתא היה מיטה קטנה וישנה שעליה נח סדין דק. הרמיוני קיבלה מנות קטנות של לחם, גבינה ומים פעמיים ביום.

ביום השלישי (או הרביעי) נכנסו לתאה שני אוכלי מוות. היא הביטה מעלה אליהם כשכול אחד תפס בזרוע אחת שלה והם ספק גררו ספק נשאו אותה מהחדר. הם העלו אותה בהרבה גרמי מדרגות, העבירו אותה במסדרונות והובילו אותה דרך מספר דלתות עד שלבסוף זרקו אותה על רצפתו של חדר חשוך במיוחד. היא הרימה את מבטה וגילתה סביבה מעגל של אוכלי מוות שצפו בה כשניסתה להיעמד.

		הפרק הבא